ע"א 1436/02 פלוני נ. פלוני

ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופט ג' גוטזגן) מיום 20.1.02, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 1803/99.

1.המערער והמשיבה הם בני זוג, הורים לשלושה ילדים, שהצעירה שבהם עודנה קטינה. בין השניים מתנהלים הליכים שונים באשר למכלול היחסים האישיים והרכושיים ביניהם. ההליכים בין הצדדים החלו להתברר לפני כשלוש שנים בפני כב' השופטת ח' ריש-רוטשילד. דעת המערער לא היתה נוחה מן האופן שבו התנהלו הליכים אלה, והוא הגיש תלונות מתלונות שונות נגד גורמים שונים שהיו מעורבים בהליכים אלה, לרבות העובדת הסוציאלית שבחנה את מצבה של בתו הקטינה, הפסיכולוגית שמונתה על ידי בית המשפט, עורכת הדין של המשיבה והשופטת ריש-רוטשילד. כן הגיש המערער בקשה לפסילת השופטת מלדון בעניינים שבינו לבין המשיבה. בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופטת ריש-רוטשילד, ובהחלטתי מיום 30.11.00, דחיתי את הערעור שהגיש המערער על החלטת השופטת בבקשת הפסילה. עם דחיית ערעורו של המערער, שבו ההליכים להתנהל בפני השופטת ריש-רוטשילד.

2.בעקבות הדיון מיום 14.5.01, אשר במהלכו טען המערער טענות שונות הנוגעות לחייה האישיים של השופטת ולמשפחתה, החליטה השופטת מיוזמתה לפסול עצמה מלהמשיך ולדון בתיק. את החלטתה נימקה השופטת בעובדה שבעקבות התבטאויותיו של המערער בדיון, פנתה ליחידת הביטחון של בית המשפט והביאה את הדברים לידיעתה. השופטת סברה כי בשל העברת הנושא לבדיקת יחידת הביטחון לא תוכל להמשיך ולדון בעניינם של הצדדים. ביום 4.6.01 הועבר התיק לטיפולו של כב' השופט ג' גוטזגן. בפני השופט נערכו שלושה דיונים, בתאריכים: 2.9.01, 10.10.01 ו6.12.01-, במהלכם צומצמו המחלוקות בין בעלי הדין וניתנו פסקי דין בשמונה מתוך תשע התובענות שהוגשו בתיק המאוחד. כל שנותר לבית משפט הוא לדון בתובענה הרכושית שהגיש המערער.

3.בתום הדיון מיום 6.12.01, ולאחר שלאולם הדיונים נכנסו בעלי דין ופרקליטים נוספים החל המערער לשטוח טרוניות שונות בלשון בוטה כנגד השופטת ריש-רוטשילד. בית המשפט קרא את המערער לסדר והבהיר לו כי אין בכוונתו להבליג על התנהגותו המבישה ואף הפנה את תשומת לבו להוראות שבדין העוסקות בזילות בית המשפט ובאיסור הפרעה לבית המשפט. בית המשפט הסביר למערער כי התנהגותו עלולה לגרום לכך שיועמד בסופו של דבר יועמד לדין פלילי על-פי הוראת סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בנוסף, הבהיר בית המשפט למערער כי ניתן אף להענישו על אתר בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. לבסוף הזהיר בית המשפט את המערער לבל ירהיב עוז לחזור על התנהגותו או על התבטאויותיו החמורות.

4.ביום 13.12.01 הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתובענה שהגיש. בבקשתו טען המערער כי בסיום הדיון שהתקיים ביום 6.12.01 הטיח השופט במערער כי הוא סובל מפארנויה קשה, גער בו וצעק לעברו "תסתום את הפה, אתה חצוף, תוריד את החיוך מהשפתיים, תעמוד ישר, תעמוד זקוף, עוד מילה אחת ואני שולח אותך לבית הסוהר לשלוש שנים". המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. המשיבה טענה כי בית המשפט לא אמר את הדברים המיוחסים לו על ידי המערער, כי אם הבהיר למערער מהן סמכויותיו שבדין ומהן הסנקציות שניתן לנקוט נגדו. לטענת המשיבה, דברי בית המשפט נאמרו לאחר שהמערער "שפך את דמה" של כב' השופטת רוטשילד.

5.בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, בקובעו כי טענות המערער אינן תואמות את ההתרחשויות, כפי שאירעו בפועל, באולם הדיונים. בית המשפט הכחיש כי אמר שהמערער סובל מפארנויה קשה, וקבע כי כל שאמר למערער הוא כי ראוי שיפשפש במעשיו ויבחן את התנהגותו, שהרי מי שמגיש תלונות מתלונות שונות נגד כל הגורמים המעורבים בעניינו, ושאובחן בחוות דעת מקצועית ומעמיקה בתיאורים לא מחמיאים לעניין יחסו לזולת - לא ייפלא כי יאמרו עליו, שמגלה הוא סממנים פאראנואידים. בית המשפט ציין כי ניסה לקרוא את המערער לסדר מאחר שהתפרץ לדבריו, וכי הביקורת שהובעה מצדו כלפי המערער באה בעקבות התנהגותו המבישה והתבטאויותיו החריגות של המערער ומבוססת על החומר הרב שהיה מצוי בפני בית המשפט. כן קבע בית המשפט, כי ניתן לדחות את הבקשה מחמת העדר עילה, שכן למעשה המערער לא טען בבקשתו כאילו הוא חושש מכך שבית המשפט ינהג כלפיו במשוא פנים בניהול המשפט, וכל שניתן להבין מדברי המערער כי הוא נעלב או נפגע מדבריו של בית המשפט. בית המשפט הוסיף כי ההכרעה בתובענה שנותרה תלויה ועומדת תהא לגופה, על-פי חוק הוראות יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-.

6.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער ומשמיע טענות שונות כנגד כב' השופטת ריש-רוטשילד וכנגד המשיבה בלשון גסה ובוטה. כן טוען המערער, כי בדיון מיום 2.9.01, כאשר המערער היה במצב נפשי ומתוח ונעדר שינה, לאחר ששהה במעצר, אילץ אותו בית המשפט בלשון איומים להיעתר להצעותיו השונות. באשר להתרחשות האירועים ביום 6.12.01, טוען המערער כי קצפו של בית המשפט יצא עליו הואיל ואמר לבית המשפט כי אינו יכול להגיע לדיון במועד אותו רצה בית המשפט לקבוע, וכי אין הוא יכול לאשר את גרסתו של בית המשפט. כן טוען המערער, כי בקשת הפסילה הוגשה בשל משוא פנים בהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט וחשש מן הצפוי להינתן. לטענתו, בית המשפט אינו בקיא בתיקים שהובאו בפניו ולא עשה עבודתו נאמנה.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כאמור, בית המשפט קבע בהחלטתו כי טענותיו של המערער בבקשת הפסלות אינן תואמות את ההתרחשויות באולם הדיונים והכחיש כי אמר את הדברים שיוחסו לו על ידי המערער. הלכה היא שאם בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה. בית המשפט הסביר בהחלטתו כי נוכח התפרצותו של המערער והעובדה כי התבטא בצורה בלתי ראויה כנגד השופטת ריש-רוטשילד, קרא בית המשפט את המערער לסדר והבהיר לו מהן הסנקציות שיוטלו עליו באם ימשיך בהתנהגותו המבישה. בהתחשב בהתנהגותו ובהתבטאויותיו הבוטות והחריגות של המערער, לא מצאתי פסול בדברי בית המשפט. יתר על כן, בית המשפט רשאי ואף חייב לשמור על מהלכו התקין של הדיון שבפניו, ולמנוע פגיעה בכבודו. כבר נפסק אין כבודה של רשות השופטת מחול ואין בעל דין רשאי להטיח בה עלבונות שווא לצרכיו (ראו: ע"א 8306/99 חדד נ' מזור (לא פורסם)). בנסיבות אלה, תגובתו של בית המשפט היתה ראויה בית המשפט נהג כדין משהבהיר למערער את תוצאות האפשריות של התנהגותו. זאת ועוד, המערער לא טען בבקשת הפסילה או בערעור שבפני - ואף לא הראה - כי יש בהתבטאויותיו של בית המשפט כדי ללמד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט - חשש שקיומו הוא תנאי מקדים לפסילה (ראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250). משכך, הרי שלא קמה עילה לפסילת בית המשפט.

8.בערעורו מעלה המערער לראשונה טענות באשר לאופן ניהול ההליכים על ידי בית המשפט ולהחלטות שונות שניתנו בעניינם של הצדדים, אשר לטענת המערער יש בהן ללמד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. טענות אלה לא נטענו בבקשת הפסילה אותה הגיש המערער לבית המשפט קמא, ומטעם זה בלבד דינן להידחות. יתר על כן, העלאת מרבית הטענות נגועה בשיהוי, שכן הן מתייחסות לאירועים שאירעו מספר חודשים טרם הגשת בקשת הפסילה.

הערעור נדחה, אפוא. המערער ישלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח.