ע"א 145-23 ע"א 145-23

עיינתי בטענות הצדדים. כידוע, קיימים שיקולים שונים לבחינת בקשה להגדלת סכום הערובה שיידרש מערער להפקיד, ובהם, בעיקר, אומדן ההוצאות הצפוי ככל שההליך יידחה, מורכבות ההליך והיקפו, מספר המשיבים וגובה ההוצאות שהוטלו בערכאה קמא על יוזם ההליך הערעורי (ראו, מבין רבים אחרים, ע"א 9042/22 לומדעת מכשירי כתיבה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (2.3.2023) וההפניות שם). ככלל, שיקולים אלה נבחנים ביחס להליך הערעורי המתנהל בבית המשפט שבו מופקדת הערובה.

בעניין שלפניי התמקדה בקשת המשיב בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא, בהוצאות המשמעותיות שנפסקו לטובתו, ובניסיונותיו לגבות את הסכומים שנפסקו בפסק הדין. כאמור, סכום ההוצאות מהווה שיקול אחד מבין שיקולים אחרים. בכל הנוגע להערכת מורכבות ההליך, אמנם המערערים העלו בערעור טענות רבות (ראו, למשל, בסעיפים 79-15 לערעור), אולם סיכומי המערערים הוגשו זה מכבר, ולא נטען כי המשיב נדרש להשיב לטענות מורכבות במידה המצדיקה סטייה מסכום הערובה הנקוב בתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. עוד נתתי דעתי לעובדה שיש לערעור משיב אחד, ושאף המשיב הגיש ערעור מטעמו (ע"א 147/23).

לא נעלמו מעיניי העובדה שסכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט קמא הוא משמעותי (250,000 ש"ח), וגם לא הטענה – שלא הוכחשה – כי המערערת 1 לא שילמה סכום זה ואף לא את סכום התביעה שנפסק. על אף משקלם של שיקולים אלה, לצידם יש לשקול את השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה (לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים וסמוך למועד הדיון שנקבע), כמו גם את המחלוקת בין הצדדים באשר להסכמה שאליה הגיעו בהליכים שנקט המשיב כנגד המערערים בארצות הברית, לשם תשלום הסכומים שנקבעו בפסק הדין.

במכלול טעמים אלה, ובפרט בשים לב לשיהוי בהגשת הבקשה; הואיל וסיכומי המשיב הוגשו; בהתחשב במועד הקרוב של הדיון; וכיוון שמתעורר ספק אם סכום ההוצאות שעשוי להיפסק בבית משפט זה גבוה מסכום הערובה שהופקדה, לא מצאתי להיעתר לבקשה.

על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות.