ע"א 1556/05 אברהם ידיד נ. קתי מרקס

1.לפני בקשה לתיקון כתב הערעור שכנגד, אשר הוגש במסגרת ההליך שבכותרת. עניינו של ההליך בהשגה על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.12.2004, (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נדונה שאלת חלוקת הרכוש המשותף בבניין אשר נבנה על-ידי המשיב 3, והדירות בו נמצאות בבעלותם של הצדדים להליך שבכותרת. המשיבות 1 ו-2 טענו כי יש להצמיד לכל אחת מדירותיהן חניה מקורה, חניה לא מקורה ומחסן ספציפיים שנרכשו על-ידן במסגרת הסכמי מכר הדירות, או לחילופין לרשמם כרכוש משותף. כן בקשו להגדיר את זכויות הצדדים בגג הבניין ובחלקים מן החצר. על-פי תשריט רישום הבניין כבית משותף ועל פי הסכמי מכר הדירות נקבע בפסק הדין כי החניות המקורות והמחסנים לא נמכרו למשיבות 1 ו-2, אלא שאלו הסמוכים לדירת המשיבה 1 נמכרו בדין למשיבים 4 ו-5 ולכן יוצמדו לדירתם, ואלו הסמוכים לדירת המשיבה 2 יירשמו כרכוש משותף. לעומת זאת נקבע כי חניה ספציפית שאינה מקורה אכן נמכרה למשיבה 1. נקבע עוד, כי החלקים נשוא המחלוקת בגג הבניין ובחצר יירשמו כרכוש משותף. המערערים (המשיבים 1-3 בערעור שכנגד) הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין וטענו כי בהסכמי מכר הדירות הוצאו החניות, המחסנים, הגג והגינה מהרכוש המשותף. המשיבות 1 ו-2 הגישו כל אחת בנפרד ערעור שכנגד על פסק הדין. המשיבה 1 (המערערת שכנגד) השיגה בערעור שכנגד על אי הצמדת מחסן ספציפי לדירתה, וכן על כך שבית המשפט קמא נמנע מלקבוע כי יש להצמיד לדירתה את החניה שאינה מקורה ושנקבע כי נרכשה על-ידה. את כתב ערעור זה מבקשת היא לתקן כעת.

2.המשיבה 1 (המבקשת בבקשה דנן, ולהלן: המשיבה) טוענת כי מאז הגשת הערעור שכנגד הוחלף ייצוגה, ואילו בא כוחה החדש בא לידי מסקנה משפטית לפיה כתב הערעור שכנגד שהוגש אינו משקף את ההלכות והפסיקות שיצאו מלפני בית משפט זה, ולכן יש לתקנו. המשיבה טוענת כי בכתב הערעור שכנגד בקשה כאמור כי יוצמדו לדירתה חלקים מסוימים בבניין, אולם, על-פי ההלכות הנהוגות, נדרשת הסכמתם של כל בעלי הדירות להוצאת חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה מסוימת כדין. בפסק הדין נקבע במפורש כי המשיבה 2 לא הסכימה כדין כי יוצאו חלקים מהרכוש המשותף. לפיכך מבקשת המשיבה לתקן את כתב הערעור שכנגד ולטעון, כי כל חלקי הבניין הם בגדר רכוש משותף ללא יוצא מן הכלל, שכן הליך הוצאת חלקים מהרכוש המשותף בבניין והצמדתם לדירות מסוימות התבצע שלא כדין, בהיעדר הסכמת כל בעלי הדירות. המשיבה טוענת לבסוף כי תיקון כתב הערעור שכנגד כמבוקש לא יפגע במי מהצדדים לאור הזמן הרב העומד לרשותם עד להגשת סיכומי הטענות.

3.המערערים בהליך שבכותרת (המשיבים 3-1 בבקשה דנן) מתנגדים לבקשה. המשיבים 4 ו-5 בהליך שבכותרת (המשיבים 6 ו-7 בבקשה דנן) הודיעו כי הם מצטרפים לנימוקי התנגדותם. המערערים טוענים כי בקשת המשיבה אינה מגלה כל טעם המצדיק את התיקון המבוקש, שכן, חילופי ייצוג אינם עילה לתיקון כתב טענות, ובפרט תיקון החורג ממסגרת העניינים שנדונה בבית המשפט קמא. המשיבה מבקשת לתקן את ערעורה ולטעון טענות המנוגדות לתביעתה וטענותיה בבית המשפט קמא, שכן, הסעד העיקרי שביקשה בבית המשפט קמא היה הצמדתם של מחסן ושתי חניות לדירתה, והיא לא חלקה על הוצאת חצר וגג הבניין מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה מסוימת. כעת מבקשת היא לטעון כי אין להוציא חלק כלשהו מגדר הרכוש המשותף, ואף מבקשת לבטל הצמדות שלא היו שנויות במחלוקת בבית המשפט קמא. המערערים מציינים כי הדיון בסעד החלופי שהתבקש בבית המשפט קמא, לפיו החניות יהוו רכוש משותף, היה משני בלבד. המערערים טוענים כי התרת התיקון המבוקש תהווה למעשה הארכת המועד להגשת ערעור. המערערים טוענים לבסוף, כי לו יבוטלו כל ההצמדות שבוצעו בבניין כמבוקש בתיקון הערעור, עלולים להיפגע בעלי זכויות בשתי דירות בבניין, אשר לא היו צד להליך קמא. לאור כל זאת טוענים המערערים כי יש לדחות את הבקשה לתיקון כתב הערעור שכנגד.

4.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין חולק בדבר הסמכות לאפשר תיקון הערעור אף בשלב זה, והכל כאמור בתקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כבר נקבע כי השימוש בסמכות הקבועה בתקנה זו לעניין תיקון הודעת הערעור בשלב בו טרם הוגשו סיכומים בכתב או התקיים דיון בערעור, היא ליברלית (ע"א 1147/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק נ' הוד אווז משחטה (לא פורסם)). המטרה היא לאפשר לערכאת הערעור לדון בשאלות השנויות במחלוקת, תוך מניעת סרבול של הדיון ופגיעה בצד שכנגד. עם זאת, יש לבחון אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרשה בבית משפט קמא ואם אין בו משום עינוי דין לצדדים או לעיכוב בתהליך הטיפול בערעור ( ע"א 8204/99 - הפניקס הישראלי חברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). השאלה היא אפוא שאלה של שיקול דעת. אכן, התיקון המבוקש בענייננו משמעו שינוי מהותי ויסודי של התשתית העובדתית והמשפטית עליה נשענה המשיבה בבית המשפט קמא. זאת, גם בשים לב לסעד החלופי שבקשה המשיבה, ואשר התייחס אך לחניות ולמחסן ולא לכלל חלקי הבניין אשר הוצאו מן הרכוש המשותף (וראו סעיף 22 לפסק הדין). זאת ועוד, בית המשפט קמא קבע כי "לא נעלמה מעיני העובדה, כי לאור אי-הוצאת חלקים מן הרכוש המשותף במפרט שצורף לחוזה של ויסמן (המשיבה 2 בהליך שלפני, י.מ.), כל חלקי הבניין שאינם "דירה" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק המכר (דירות) עלולים היו להיות רכוש משותף. אולם ויסמן לא העלתה טענה זו, ולכן לא היה מקום להתייחס אליה" (פסקה 40 בעמ' 15 לפסק הדין). מכאן, שבית המשפט קמא נמנע מלדון בטענות אותן מבקשת המשיבה להעלות לראשונה במסגרת הערעור לעניין ביצוע הצמדות שלא כדין. לפיכך שוכנעתי, כי דיון בטענות אלו לפני בית משפט זה יביא לחריגה מהותית ממסגרת הדיון כפי שהתבררה בבית המשפט קמא.

7.התוצאה היא על כן כי הבקשה נדחית. אין צו להוצאות בבקשה זו. החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין.