ע"א 164/13 שמעון חובוד נ. ג'ארג'אט ארזואן

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' יועד הכהן ) שהעניק למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) סעד הצהרתי שלפיו מלוא הזכויות בדירת מגוריה שבירושלים שייכות לה – לרבות המחצית הרשומה על שם בתהּ – והורה על הסרת עיקול שהטיל המבקש על הדירה.

1.

המשיבה מתגוררת בדירה בירושלים. בשנת 1984 או בסמוך לכך נרכשה הדירה על-ידי המשיבה ובעלה המנוח. הואיל והמשיבה 2 – בתהּ של המשיבה (להלן: הבת ) – ובן-זוגה דאז, היו זכאים לקבל הלוואה מיוחדת לזוגות צעירים, נענו השניים לבקשת המשיבה לרכוש את הדירה עבורה ועבור בעלה המנוח, ונרשמו בחברה המשכנת כבעלי הדירה. בשנת 2006, לאחר פטירת בעלה, ביקשה המשיבה לרשום את הדירה על שמה על-מנת שתוכל להורישהּ לנכדיה. לצורך כך נחתם "הסכם מכר בין קרובים ללא תמורה" בין המשיבה לבין הבת ובעלה, שבמסגרתו הועברה הדירה במתנה למשיבה (להלן: ההסכם ). ואולם, מהלך זה צלח רק ביחס לבן-זוגה של הבת, שכן נפלה טעות סופר באשר למספר תעודת הזהות של הבת. משכך, העברת חלקה של הבת לאמהּ – לא הושלמה. בהמשך, כשניסתה המשיבה לפעול להסדרת הרישום, התברר כי המבקש וגורם נוסף הטילו עיקול על חלקה של הבת, על רקע חובות הבת. משביקש המבקש לממש את העיקול, פנתה המשיבה לבית המשפט קמא בבקשת סעד הצהרתי שלפיו מלוא הזכויות בדירה, לרבות המחצית הרשומה על שם בתהּ, שייכות לה – כך שהדירה כולה אינה בת עיקול.

2.

בית המשפט קמא (כב' השופט מ' יועד הכהן ) העניק למשיבה סעד הצהרתי כמבוקש, לאחר שדחה את טענת המבקש שלפיה עסקת המתנה הייתה משום ניסיון של הבת להבריח נכסים נוכח המצב הכלכלי שאליו נקלעה. בית המשפט מצא כי היה ברור כל העת כי המשיבה ובעלה הם למעשה בעלי הדירה, שנהגו בה מנהג בעלים; כי ההסכם נחתם לפני הטלת העיקול על חלקה של הבת בדירה; וכי אין מדובר בהברחת נכס מן הבת למשיבה, וזאת משום שהנכס היה מאז ומתמיד – וללא תלות בעסקת המתנה – בבעלות המשיבה. על כן הורה בית המשפט על הסרת העיקול שהטיל המבקש על הדירה.

3.

המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הדין, וביקש מבית המשפט קמא כי ביצועו יעוכב עד להכרעה בערעור. משום שהבקשה הוגשה ללא תצהיר שיתמוך בעובדותיה, ולאחר שמחדל זה לא נומק ולא הוסבר על-ידי המבקש – נדחתה ביום 2.1.2013 הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף. לאחר דחיית הבקשה, הגישה המשיבה בקשה למתן צו בהתאם לפסק הדין, המורה לרשם המקרקעין להסיר את העיקול שהטיל המבקש על דירתהּ. ביום 13.1.2013 קבע בית המשפט כי נוכח דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, אין מניעה להורות ללשכת רישום המקרקעין לבטל את רישום העיקול. עם זאת, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטה זו עד ליום 20.1.2013, על-מנת לאפשר למבקש להגיש לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (מועד שהוארך בהמשך עד ליום 24.1.2013). ביני לביני הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, שבו שב על טענתו כי עסקינן בהברחת נכסים של הבת. מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקש טוען כי ככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין, ייגרם לו נזק בלתי הפיך, שכן קיים חשש כבד כי לאחר ביטול צו העיקול, תשועבד הדירה או שהזכויות בה ימכרו לצד ג'. דבר זה, כך לשיטת המבקש, יעמידו בפני שוקת שבורה, שכן לא יתאפשר לו להיפרע מבתהּ של המשיבה. המבקש מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן חרף העובדה שבמשך שנים רבות היו רשומות הזכויות בדירה גם על שם הבת, המשיבה התגוררה ומתגוררת בה שנים רבות, ומשכך, לא ייגרם לה כל נזק אם יידחה ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. כן טוען המבקש כי סיכויי ערעורו טובים.

5.

המשיבה הביעה הסכמה לעיכוב ביצוע פסק הדין לעניין הסרת העיקול, אך זאת בתנאי שהמבקש ישלם את ההוצאות שנפסקו לו בבית המשפט קמא – אשר לדבריה טרם שולמו. זאת, אף שלטענתה הדירה משמשת לה למגורים עשרות שנים, ועל כן אין יסוד לחשש המבקש כי הנכס יוברח; ואף שלעמדתה סיכויי הערעור נמוכים, משום שפסק הדין נשען על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות.

6.

כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, בית המשפט עשוי לחרוג מן הכלל מקום בו הוכחו שני תנאים מצטברים: שיש לערעור סיכויים טובים; ושמאזן הנוחות נוטה לעכב את הביצוע. שני תנאים אלה מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות", קרי: ככל שסיכויי הערעור טובים יותר, כך פוחת משקל התנאי בדבר מאזן הנוחות; וככל שמאזן הנוחות נוטה לעבר החלטה על עיכוב הביצוע, כך ניתן להיעתר לבקשה, אף אם סיכויי הערעור אינם נראים גבוהים (ע"א 7547/12 א. לוי השקעות ובנין בע"מ נ' Mallorca Onestop Homes S.L , פסקה 5 (24.10.2012)).

7.

בענייננו, נוכח הסכמת המשיבה להותרת העיקול על כנו, ועל רקע שיקולי מאזן הנוחות המטים את הכף לטובת המבקש, החלטתי לקבל את הבקשה בחלקהּ ולהורות כי צו העיקול שהוטל ייוותר בעינו עד להכרעה בערעור, וזאת מבלי שאדרש לקבוע מסמרות ביחס לסיכוייו. בצד האמור, ברי כי אין מקום לעכב את תשלום ההוצאות שהושתו על המבקש בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא.

נוכח האמור, אני מורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין באשר להסרת העיקול עד להכרעה בערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.