ע"א 1653/08סמיון ליפץ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א

1653/08

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט נ' הנדל

המערער:

סמיון ליפץ

נ

ג

ד

המשיבים:

1.בנק לאומי לישראל בע"מ

2.עו"ד שאול ברגרזון

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.1.2008, בה"פ 1304/04 שניתן על ידי כבוד השופט מגן אלטוביה

תאריך הישיבה:

כ"ז באלול התש"ע

(06.09.2010)

בשם המערער:

עו"ד נתי חלפין

בשם המשיבים:

עו"ד אמיר דולב, עו"ד יוני פולק

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.

מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 1304/04 (2.1.2008, כב' השופט מ' אלטוביה ), בגדרו נדחתה תביעת המערער לביטול משכנתא הרשומה לזכותו של משיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: " הבנק "), על נכס מקרקעין אשר המערער הינו בעל הזכויות בו.

הרקע העובדתי

2.

המערער, מר סמיון ליפץ (להלן: " המערער ") התקשר עם אדם בשם דרורי (להלן: " דרורי ") בשני הסכמים זהים במהותם (להלן: " ההסכמים "), אשר על פיהם העביר המערער כספים לדרורי, ובתמורה אמור היה לקבל מספר דירות בבניינים שעתידים היו להיבנות בתחומי מגרשים המהווים חלק מחלקה 23 בגוש 6883 וחלק מחלקה 46 בגוש 6884 (להלן: " המגרשים "). על פי ההסכמים, היה זכאי המערער לפרוש מהמערכת העסקית הנ"ל עם תום 15 חודשים מחתימתם, ולקבל את כספי השקעתו בתוספת ריבית. כך או כך, המערער נרשם כבעלים של חלק מהמגרשים. על זכויות הבעלות במגרשים נרשם שיעבוד בלשכת רישום המקרקעין לטובת הבנק. יודגש, כי רישום השעבודים נעשה גם על חלקי המקרקעין הנמצאים בבעלות המערער. עוד יצויין, כי לצורך ביצוע עסקאות רכישת המגרשים, חתם המערער על מספר יפויי כוח בהם הסמיך אנשים שונים לפעול בכל הנדרש לרכישת ולרישום המגרשים השונים. על בסיס הסמכה זו נחתמו שטרי המשכנתא מטעם המערער לזכות הבנק.

כפי הנראה, לא עמד דרורי בהתחייבויותיו כלפי הבנק, ועל כן פתח האחרון בהליכי מימוש המשכנתא, לרבות בגין החלקים הרשומים על שמו של המערער. משיב 2, עו"ד ברגרזון, מונה ככונס והופקד על כינוס המגרשים. משאלה היו פני הדברים, הגיש המערער תובענה לבית המשפט המחוזי, ועתר כי תבוטל המשכנתא הרשומה לזכות הבנק על חלקי המקרקעין שבבעלותו.

הכרעת בית המשפט המחוזי

3.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי ההסכמים בהם התקשר המערער יצרו שותפות בפרוייקט מקרקעין ממנו ניסה להשיא רווחים נאים. נקבע כי החובה להזהיר אדם הממשכן מקרקעין שבבעלותו מוטלת על עורך הדין שאישר בחתימתו את חתימת הממשכן. לאור זאת נפסק, כי הבנק אינו אחראי בנסיבות שכאלה לזהות או להזהיר את הממשכן עצמו באשר לטיבו של השיעבוד או פרטי עסקת היסוד, שהרי בכך, תתרוקן מתוכן השליחות שבין מיפה הכוח לבין מיופה הכוח. הודגש, שהמערער ידע כי דרורי נעזר בליווי בנקאי, אולם לא טרח לברר בדבר השלכותיו של ליווי שכזה על זכויותיו. בית המשפט דחה את טענות המערער בדבר שימוש ביפויי הכוח שנתן בחוסר סמכות וקבע כי המשכנתאות נחתמו כדין ובמסגרת יפויי כוח תקף ומלא. יצויין כי טענות אלו לא עמדו לדיון בערעור.

בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המערער בדבר קיום יחסי בנק-ערב וחובת הזהירות המוגברת הרובצת על כתפי הבנק, תוך שקיבל את גישת הבנק לפיה הטענות הועלו רק בשלב הסיכומים. נקבע כי המדובר בהרחבת חזית אסורה שיש בה כדי לדחות את הטענות על הסף. בהערת אגב ציין בית המשפט, כי דומה בעיניו שמהותה של המערכת העיסקית בין המערער לדרורי הינה סוג של שותפות בין השניים וזאת תחת היות המערער ערב גרידא לחובותיו של דרורי. נוכח האמור נקבע, כי השותפות האמורה בין דרורי והמערער אינה רק שותפות ברווחים אלא גם שותפות בחובות – ומשנתגבשו חובות כלפי הבנק, אין המערער חב כערב אלא כשותף. כן נקבע כי המערער לא נשא בנטל השכנוע להיותו ערב בלבד, וכי אין לקבל את טענותיו בדבר קיומה של חובת זהירות מוגברת של הבנק כלפיו. ויודגש, בית המשפט קמא לא קבע מסמרות לעניין אופיה המדוייק של העסקה שבין המערער לדרורי אלא הביע את עמדתו בנדון בהערת אגב, מבלי להיכנס לעובי קורתן של הטענות האמורות. תביעתו של המערער נדחתה, ומכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

4.

בערעורו יוצא המערער נגד שתיים מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. ראשית טוען כי שגה בית המשפט קמא עת קבע שלא רבצה על הבנק החובה להזהירו לגבי מהותן של העסקאות שעשה המערער בנכסיו. עוד משיג המערער על הקביעה לפיה הבנק לא הפר את חובת הזהירות המוגברת שהייתה מוטלת עליו כלפי המערער בכובעו כערב. נטען, כי לא היה מקום לקבוע שטענות אלו הועלו על ידי המערער בסיכומיו בלבד. לגישתו, הדברים נטענו הן בסעיפים שונים של המרצת הפתיחה והן בבקשה לסעד זמני אשר הוגשה בצוותא עם המרצת הפתיחה. כמן כן, בחקירתה הנגדית של המצהירה מטעם משיב 2 עלתה במפורש הסוגיה בדבר קיומם של יחסי בנק-ערב, וזאת מבלי שבא כוח הבנק עמד על התנגדותו להעלאת הסוגיה. לעניין חובת הזהירות נטען כי הבנק לא טרח ליצור עם המערער קשר כלשהו על מנת ליידעו מבעוד מועד שעל פי המסמכים שנחתמו ביניהם, עומד המערער לערוב להתחייבויותיהם של אחרים כלפי הבנק. נטען כי הפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, ולא פעם נוטה הוא שלא לנקוט אמצעי זהירות. על כן מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

המשיבים שבו על טענותיהם בבית המשפט קמא, לפיהן הטענות בדבר יחסי בנק-ערב וחובת זהירות מוגברת נטענו לראשונה בסיכומי המערער בבית המשפט המחוזי. נטען כי בכל ההפניות לכתבי הטענות בבית המשפט המחוזי, לא נמצא כל טיעון משפטי ברור התומך בטענות אלה. לעניין העלאת הטענה בחקירה הנגדית טענו המשיבים כי פרוטוקול הדיון מציין במפורש התנגדות לשאלה בדבר יחסי ערב-בנק. כן נטען שגם מבחינה עובדתית נקבע כי מיופה הכוח מטעם המערער הוזהר כדין. בנוסף טענו המשיבים, כי אף אם תמצי לומר כי על הבנק מוטלת הייתה חובה מיוחדת להזהיר את המערער במסגרת יחסי בנק-ערב, הרי שחובה זו הייתה כלפי מיופי כוחו של המערער, ולא כלפי המערער עצמו. לטענת המשיבים, קבלת עמדת המערער תאיין את בסיסם של דיני השליחות שכן אז ייאלץ הבנק להזהיר הן את מיופה הכוח והן את מייפה הכוח.

דיון והכרעה

5.

גרעין המחלוקת בין הצדדים נסוב סביב סוגיית הרחבת החזית של המערער בבית המשפט המחוזי. אמנם, טענה זו דיונית באופיה, אולם היא בעלת משקל רב. זאת לנוכח השיטה האדוורסרית הנהוגה במשפט הישראלי, וביתר שאת – בהליך האזרחי. באחרון, הצדדים הם-הם אשר מגדירים את הפלוגתות. במיוחד הדבר נכון לגבי התובע שלא רק פותח את ההליך, אלא למעשה יוצר אותו על פי הגבולות שבכתב תביעתו. הנגזר מכך הוא:

"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך". (וראו: יואל זוסמן , סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית) (1995) בעמ' 153).

בל נשכח, כי שני צדדים להליך האזרחי. הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו. עוד עולה החשש ממצב בו בהיעדר הכלל בדבר שינוי חזית, יתגוננו צדדים מפני טענה שכלל לא הועלתה כנגדם, וכך עלול שיוענק לתובע יתרון בלתי הוגן, שייהנה מיצירתיות חברו. כידוע, תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984

קובעת כי בכתב התביעה יש להביא פרטים על העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה. הוראה זו משתלבת עם תקנה 71 (א) המורה כי כתב טענות יפרש עובדות מהותיות בלבד ולא ראיות (וראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) (2009) בעמ' 64). למקרא הוראות אלה, ברי כי לא קיימת "נוסחת פלא" לניסוחם של כתבי טענות, וכי קיימת גמישות בכל הנוגע לבהירות התיאור העובדתי והמשפטי. כפי שציין השופט א' רובינשטיין ברע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008):

"אין לגזור "חליפה מחויטת" לכל סיטואציה; וכבר ציין השופט (כתארו אז) ש' לוין ב רע"א 2904/95 מדינת

ישראל

נ' אל

הוזייל , פ"ד מט (2) 40, 42

כי: "השאלה מה היא 'עובדה מהותית', מה היא 'ראיה' ומהי 'שאלה שבדין', עשויה להשתנות ממקרה למקרה, וההבחנה בין שלושה מושגים אלה איננה אלא ענין שבדרגה". על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות, אם בתיקון כתב תביעה, ואם בתצהירי ההגנה, לפי המקרה; אך על בית המשפט כמובן לעמוד על המשמר, שצד מן הצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדוראליים".

אכן, על בית המשפט לעמוד על המשמר. אין הוא מהווה "אפוטרופוס" של צד זה או אחר ואין הוא מייצגם. אף מצב בו בית המשפט שומר על "איזון", ולוקח על עצמו בהליך האזרחי את תפקיד ייצוגם של שני הצדדים – אינו ראוי. תפקידו של בית המשפט, אחר כמובן. ושוב, הדבר מודגש – בהליך האזרחי, בו נקודת הפתיחה וההמשך הינה ששני הצדדים שווים. זאת בניגוד למשפט הפלילי, למשל, בגדרו יש מקום להתחשב יותר במעמדו של צד אחד, הוא הנאשם. זאת גם בניגוד למשפט המינהלי, שם ממלאת המדינה את תפקיד הרשות, על כל המשתמע מכך. מוטלת החובה על הצדדים בהליך האזרחי לבחור טענותיהם בקפידה, ולהציג את הפלוגתות באופן ברור והוגן.

כאן, קבע בית המשפט המחוזי, ובדין קבע, שטענות מסויימות של המערער עלו לראשונה בסיכומיו. המערער אינו מתעלם מכך, אך טוען כי העלה את הטענות בבקשה לסעד זמני ובחקירה הנגדית. יוצא כי המערער מנסה להתגבר על המשוכה במעין טענה לפיה הרחיב את חזיתו "בצורה פורמלית", אך לא בצורה מהותית. עניין זה דורש בירור, ועשוי להיות רלוונטי להכרעה במקרים מסויימים. כאן, אין צורך להידרש לעניין הואיל וטענתו האמורה של המערער אינה נכונה מבחינה עובדתית.

ראשית , למקרא המרצת הפתיחה, ואף בהתמקדות בסעיפים אליהם מפנה המערער, לא נראה כי נפרשה תשתית טיעונים סדורה ממנה ניתן ללמוד את טענות המערער בדבר חובת זהירות מוגברת או קיומם של יחסי בנק-ערב. אין להשתמש בכתבי הטענות באופן לפיו יהא השלם גדול מסך חלקיו, וצירוף של חצאי משפטים והפניות מכתבי בי-דין אחרים יתגבשו עד לכדי טענה משפטית ברורה כלפיה יחוייב הצד שכנגד להגיב ולהתגונן. שנית , אף ההפניות של המערער ל"מקומות" מחוץ להמרצת הפתיחה – היא כתב התביעה בענייננו - מעוררות קושי. כך למשל, בבקשה לסעד זמני שהגיש המערער על מנת למנוע את מכירתם של המגרשים, נטענו טענות בדבר יחסי נושה וערב, חובת הזהירות של הבנק במסגרת יחסי בנק-ערב, וחובת הבנק להזהיר בעצמו את הערבים שכן לעיתים קרובות אין לסמוך על הגילוי המלא מצד החייב עצמו. דא עקא, אין בכך סגי.

ההליך האזרחי בנוי מסגרות-מסגרות, ואין לערבב מין שלא במינו. בקשה לסעד זמני קשורה לכתב התביעה, אך אין חפיפה בין שני ההליכים. טענות בראשון אינן הופכות להיות כאלו בשני. בדומה, הגשת ראיות ונספחים במסגרת בקשה לסעד זמני אין משמעותה הגשתם בהליך העיקרי. אף הכרעה בבקשה למתן סעד זמני אינה מחייבת את בית המשפט בתיק העיקרי.

כמובן, ניתן לשאול – מדוע לנקוט גישה פורמלית? הצד שכנגד שומע על הטענה במסגרת הבקשה למתן סעד זמני, אזי מדוע יש נפקות למקום בו מושמעת הטענה? התשובה היא שיש לבחון מה אכן נודע לנתבע כתוצאה מכך שטענה מסויימת הועלתה בבקשה למתן סעד זמני. אין להסיק מכך כי נודע לו שהטענה תועלה גם בהליך העיקרי. זאת במיוחד אם התובע אינו משלב את הטענה בכתב התביעה ואינו מביא ראיות לתמוך בה במהלך המשפט. כפי שצוין לעיל, על הנתבע לדעת מה טיבה של התביעה ואופיה. משעה שהטענה לא נטענה בהמרצת הפתיחה, אין לצפות מהנתבעים כי יגיבו לטענה שלא נטענה, לרבות הצגת ראיות, ורשאים הם לעמוד על זכויותיהם במסגרת הכלל של הרחבת החזית. כפי שישנן השלכות בהעלאת טענה במסגרת סעד זמני, כך ישנן השלכות לאי העלאת טענות בגדר ההליך העיקרי. ואל תשיבני - מה בדבר זכויותיו של התובע? הסיבה לכך היא שהלה הוא מחברו של כתב התביעה, והוא אשר מנהל את תביעתו. מה קושי לדרוש ממנו כי ייתבע את אשר ברצונו לתבוע, ואם חל שינוי, כי רשאי הוא לבקש את תיקון כתב התביעה. הרי גישת בית המשפט לתיקון כתבי טענות הינה ליברלית. האמור אף מהווה מענה לטענת המערער, לפיה קו הטיעון בדבר יחסי ערב-בנק עלה במסגרת שאלה בחקירה נגדית. אין זו הדרך להגדיר את הפלוגתות, הנתבעים, הם המשיבים בערעור, התנגדו על אתר להצגת השאלה (עמ' 31-32 לפרוטוקול), והמערער אף לא ביקש לתקן את כתב התביעה. יודגש כי הטענות כוללות היבטים עובדתיים הדורשים הבהרה. די להשוות את מקומן של הטענות האמורות בהליך הערעור לעומת הקושי לאיתורן בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, כדי להבין שהבדיקה הינה עניינית ולא טכנית.

הנה כי כן, הרחבת החזית של המערער בשלב הסיכומים עומדת לו לרועץ. אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בטענות שלא היוו חלק מחזית היריעה – לא פורמלית ואף לא מבחינה מהותית. אף אין זה מתפקידו של הנתבע להתגונן בפני טענות שלא נטענו. דרישה כזו עלולה להוביל למצב בו ייבצע הנתבע "התגוננות יתר" שבפועל תהווה מתן מפתח ליריב להרחיב את שער תביעתו. הסדר בדין האזרחי אינו בגדר משטר שרירותי, אלא שאיפתו לעשיית צדק. אין זה אומר כי אין מקום לגמישות והימנעות פורמליזם יתר – אך זה אינו המקרה שלפנינו.

למעלה מן הצורך, יובהר כי בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה המרכזית בדבר אופיה של ההתקשרות בין המערער לבין דרורי. נקבע, כאמור, כי המדובר במעין שותפות. יש בקביעה עובדתית זו של הערכאה המבררת להוציא את העוקץ מטענות המערער בערעור.

6.

הייתי מציע לחברי להורות על דחיית הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך דין ביחד בסך 20,000 ₪.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה-לנשיאה

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.