ע"א 169/08 דרדיקמן אביבה נ. זילברמן אליעזר

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור לעניין ההליך שבכותרת. עניינה של בקשת רשות הערעור בה"פ 668/06 של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו שניתן ביום 20.11.07 ובמסגרתו נדחתה תביעתה של המבקשת לביטול פסק בוררות והיא חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: פסק הדין). בעקבות אותו פסק דין הגישה המבקשת ביום 6.1.08 ערעור בזכות (ע"א 169/08), ובסמוך לו בקשה לשינוי כותרת ההליך לבקשת רשות ערעור (להלן: בר"ע) ולהארכת מועד לשם הגשתה בזמן המוקצב בחוק. בהחלטתי מיום 17.1.08 קבעתי, כי מכיוון שעניינו של ההליך השגה על החלטה שבעניין בוררות, היה מקום להגישו תוך 30 ימים כבקשת רשות ערעור, ואולם, ההליך הוגש באיחור וכערעור בזכות. למרות זאת, ניתנה למבקשת הזדמנות לפרוט טענותיה לעניין הארכת המועד, מעבר לאמור בבקשתה הראשונה (מיום 14.1.08). מכאן הבקשה שלפני.

2.

לטענת המבקשת, קיים "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, המבוסס על כך שהמשיב לא פיתח ציפייה כלשהי לסיום ההליך. זאת, מכיוון שביום 29.11.07, יום לאחר קבלת פסק הדין בעניין, נפגש בא-כוח המבקשת עם בא-כוח המשיב במשרדו של בא-כוח המבקשת (להלן: הפגישה) והודיע לו כי בכוונת המבקשת לערער על פסק הדין שהתקבל. עוד טוענת המבקשת כי הליכי אישור פסק הבורר טרם הסתיימו. בית משפט קמא לא אישר בפסק-דינו את פסק הבוררות והמשיב עודנו עסוק בהליך לאישורו. מסיבות אלה, כמו גם נוכח העובדה כי סך האיחור עומד על 7 ימים בלבד לאחר תום 30 הימים המוקצבים להגשת בקשת רשות הערעור, גורסת המבקשת כי לא התגבשה, ולא יכלה להתגבש, אצל המשיב ציפייה לסיום ההליך, ויש עילה להארכת המועד. מוסיפה המבקשת וטוענת, כי יש לראות כ"טעם מיוחד" גם אירוע חריג שקרה לאביו של בא-כוח המבקשת – הרעה במצבו הרפואי ואשפוזו בבית חולים ביום 20.12.07 – שבעקבותיו נשכח מבא-כוחה להגיש את כתב הערעור, שהיה מוכן להגשה עוד באותו היום, עוד טרם חלוף 30 ימים מפסק הדין של בית המשפט קמא. לבסוף נטען, כי סיכויי ההליך גבוהים.

3.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו המבקשת לא גילתה את מלוא פרטי השיחה בין בא-כוחה לבא-כוח המשיב, ובכלל זה את העובדה לפיה בא-כוח המשיב הודיע במפורש לבא-כוח המבקשת בפגישה, כי הדרך הנכונה להשגה על פסק הדין היא בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות ואף דחק בו לבדוק זאת. על כן, משלא הוגשה בקשת רשות ערעור עד לתום 30 הימים המוקנים לכך בחוק, התגבשה אצל המשיב הסתמכות כי ההליך הסתיים. עוד טוען המשיב, כי סיכויי ההליך "קלושים" שכן הערעור נסוב על פסק בוררות שניתן בהסכמת המבקשת – מערערת.

4

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות וממילא יש להורות על מחיקתו של ההליך זה. אין חולק כי ההליך הוגש באיחור. זאת ועוד: מ דובר בעניין ברור על פי הדין (סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968) ובהחלטה שאין ספק שמצויה היא בתחום הבוררות ועל כן ההשגה עליה יכול ותהא רק בדרך של בקשת רשות ערעור. בנוסף בא-כוח המשיב, כעולה מתצהירו, העמיד את בא-כוח המבקשת על טעותו הצפויה, עוד בתוך המועד. אם לא די בכך, הרי שהמשיב הסתמך על חלוף המועד והגיש פסיקתא לחתימה לבית המשפט קמא, לאישור פסק הבורר נוכח דחית הבקשה לביטולו. במצב דברים זה, מוטל על המבקשת נטל כבד בכל הקשור בהוכחת קיומו של "טעם מיוחד" ובנטל זה לא עמדה. זאת, גם בשים לב לאיחור הקצר יחסית – העומד על 7 ימים, וגם בשים לב לטענות אודות הנסיבות האישיות שהיו קשורות בבא-כוח המבקשת ומצבו הרפואי של אביו. מעבר לכך, גם לו היה בנתון אחרון זה – הקשור למצב הרפואי האמור והשלכתו על המועד בו אמור היה הערעור להיות מוגש, הרי שאין די בכך בשים לב לסיכוייו הבעייתים של ההליך, המבקש להשיג על קביעות שבעובדה, לעניין הסכמה, ובהליך בוררות, ותוך השגה בבקשת רשות ערעור. שילוב טעמים אלו מוליך אותי אפוא למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וכך אני מורה. ממילא ימחק ההליך שבכותרת ובגדרו גם הבקשה לפטור מערבון. אין צו להוצאות.