פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
ע"א
1697/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המ
ערערים:
1. רפאל טהלר
2.
S.P.T.C
בע"מ
נגד
המשיב
:
אריה וייס
ערעור
על החלטת הרשם
החלטה
1.בין המערער 1 לבין המשיב התגלע סכסוך (המערערת 2 היא, למעשה, מערערת פורמלית). הסכסוך הועבר להחלטת בורר, אשר הכריע במחלוקת. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול חלק מפסק הבוררות. בית המשפט המחוזי, ביום 6.8.2001, נעתר לבקשה. מאוחר יותר, הגיש המערער 1, לבית המשפט המחוזי, בקשה לאשר את יתר חלקי פסק הבוררות שלא בוטלו. בקשה זו נדחתה, על-ידי בית המשפט המחוזי, ביום 20.9.2002.
ביום 28.10.2001 הוגש ערעור לבית המשפט העליון כנגד פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 6.8.2001. כבוד רשם, עודד שחם, בהסתמך על הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), הורה על מחיקת הערעור, מן הטעם, כי ערעור על פסק-הדין האמור טעון רשות, ומכל מקום - הערעור לבית המשפט העליון הוגש באיחור.
2.כנגד החלטה זו מלינים המערערים. הם טוענים, כי לפי הוראת סעיף 28 לחוק הבוררות, היה צריך בית המשפט המחוזי לאשר, באופן אוטומטי, את אותו חלק מפסק הבוררות שלא בוטל. משכך, מפנים המערערים לסעיף 23 לחוק הבוררות, הקובע כי מקום בו אושר פסק הבוררות, "דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט". הואיל ובית המשפט קמא טעה, לטענת המערערים, בהימנעו מלאשר את פסק הבוררות, ככל שזה לא בוטל, הסייג של "פרט לערעור" אינו חל - ועל-כן, הערעור על פסק הדין של בית המשפט קמא הינו בזכות. לעניין מועד הגשת הערעור, טוענים המערערים כי מרוץ הזמן להגשת הערעור החל ביום 20.9.2001, אז נדחתה בקשתם לאישור פסק הבוררות, ולא ביום 6.8.2001 בו ניתן פסק-הדין.
3.דין הערעור להידחות. ההוראה בחוק הבוררות העוסקת בסדרי ערעור על החלטות בתי המשפט בענייני בוררות, מצויה בסעיף 38 לחוק, ולפיה הערעור על החלטות מהסוג שלפנינו ישמע רק לאחר מתן רשות. הערעור, כפי שהוגש, אף הוגש באחור. בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור נדחתה ועל כך לא הוגש ערעור.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתנה היום, כג' בחשון תשס"ג (29.10.2002).
ש ו פ ט