ע"א 1715/14 עיריית חיפה נ. רשות ניקוז כרמל

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין לענייני מים בחיפה, אשר דחה ערר שהגישה עיריית חיפה (להלן גם:

העירייה ) ביחס לשיטת חישוב פעולות ניקוז.

1.

עיריית חיפה היא אחת מהרשויות המקומיות החברות ברשות ניקוז כרמל, היא המשיבה, אשר הוקמה בהתאם לצו הניקוז וההגנה מפני שטפונות (הקמת רשות ניקוז) (תיקון), התשנ"ז-1996, ס"ח 111 (להלן: חוק הניקוז ). עד לשנת 2011 פעלו העירייה והמשיבה לפי הסכם משנת 1997, הקובע כי השטח ברכס הכרמל ומורדותיו המערביים – אשר מימיו מטופלים על ידי העירייה במערכות הניקוז העירוניות – לא ייכלל בשטח שבגינו תחויב העירייה בתשלום לרשות הניקוז; ואילו השטחים המתנקזים דרך העיר חיפה לתחומי עיריית טירת הכרמל יטופלו על ידי המשיבה, ועיריית חיפה תשא בעלויות פעולות הניקוז בהתאם לאופן חישוב מוסכם הנסמך על שני מרכיבים: שטח ומספר בתי אב. בשנת 2011 שינתה המשיבה את שיטת החיוב, כך שבמקום שהעירייה תחויב לפי מספר בתי אב, החלה המשיבה לחייבהּ לפי גודלו של השטח ולפי מספר תושבים. שינויים אלו גרמו להגדלת סכום החשבון שאותו נדרשה לשלם העירייה. העירייה סירבה לשלם חשבון זה, והמשיכה לחשב את חלקה בעלויות בהתאם למוסכם משנת 1997. על כן, שולם רק חלק מהחוב שתבעה המשיבה, וערר העירייה כוון לחיוב שהוטל עליה.

2.

בית הדין לענייני מים בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ונציגי הציבור ש' שטרייט ו- י' מנטל ) עמד על כך שעסקינן בשאלה עקרונית הנוגעת לשיטת חישוב; קבע כי שיטת החישוב עולה בקנה אחד עם לשון חוק הניקוז; ומצא כי העירייה לא מיצתה את ההליך המנהלי בדרך של הצגת טענותיה לפני הרשות המנהלית. עם זאת, ציין בית הדין כי יש ממש בטענות העירייה שלפיהן אין מקום לחייב רשות מקומית בעלויות ניקוז המבוצע על ידי רשות ניקוז שבה חברה העירייה, שעה שמדובר בניקוז של אגני היקוות המצויים כולם מחוץ לתחומי הרשות המקומית. ואולם, בית הדין ציין כי משום שמדובר בשינוי בסיס שיטת חישוב אופן מימון פעולות רשות הניקוז, מדובר בהחלטה שצריכה להתקבל במליאת רשות הניקוז ולקבל את אישורם של השרים הרלוונטיים – והדבר אינו מצוי בסמכות בית הדין. אשר למחלוקת החוזית מצא בית הדין כי אף שלכאורה המשיבה שינתה באופן חד צדדי את בסיס החישוב המוסכם, עוד בשנת 1997 הבהירה המשיבה כי הנתונים שנקבעו יידרשו לבדיקה בהמשך; וכי בשנת 2006 פנתה המשיבה לעירייה פניות חוזרות ונשנות במטרה לקבוע פגישה עמה לצורך עדכון הנתונים – אך העירייה דחתה את הפגישה מסיבות שונות. בנסיבות אלו, משביקשה המשיבה שוב ושוב לעדכן את הנתונים בתיאום עם העירייה, ובהיעדר שיתוף פעולה מצד האחרונה, נקבע כי לא היה מנוס מעדכון הנתונים באופן חד צדדי. אשר על כן נדחה ערר העירייה.

3.

העירייה לא השלימה עם תוצאת פסק הדין, והגישה ערעורה לבית משפט זה. בתמצית, טוענת העירייה כי בתחום השיפוט שלה רשות הניקוז אינה מבצעת כמעט כל עבודה; כי הקריטריונים שנקבעו לחיוב הם קריטריונים שרירותיים, ההופכים את התשלום למס בניגוד ללשון החוק; וכי ההליך המנהלי מוצה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה העירייה בקשה זו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין. לטענת העירייה, בית הדין החליט לפצל את הדיון, ולדון ראשית בסוגיות העקרוניות, ובהמשך לקיים בירור עובדתי – אולם פסק הדין ניתן בטרם התקיים ברור כאמור. העירייה סבורה כי סיכויי ערעורה טובים, שכן לשיטתה טענתה העקרונית התקבלה הלכה למעשה. אשר למאזן הנוחות טוענת העירייה כי לרשות הניקוז אין עתודות תקציביות משמעותיות, וכספים המתקבלים אצלה משמשים בשוטף לפעולותיה. עוד ציינה העירייה כי היא מוכנה להפקיד בקופת בית המשפט, במידת הצורך, את הסך השנוי במחלוקת.

4.

לבקשה לעיכוב ביצוע נתבקשה תשובה, בגדרה התנגדה המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין. תחילה, נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף משזו לא נתמכה בתצהיר. עוד טענה המשיבה כי לא הוכח שקיימת אפשרות או חשש ממשי שהיא לא תוכל להשיב את כספי הזכייה. לדברי המשיבה, לעירייה אין כל קושי לשלם את הסך החייב בתשלום – כ-970,000 ש"ח – בעוד שעבורה נדרש סכום זה לצורך ביצוע עבודות ניקוז. המשיבה אף הוסיפה כי לרשותה עתודות תקציביות העולות על סכום פסק הדין. עוד הודגש כי במסגרת יחסיהן של העירייה והמשיבה, תידרש העירייה גם בשנים הבאות לשאת במכסות ניקוז אשר יושתו עליה. לפיכך, ככל שתידרש השבת כספי הזכייה, ניתן יהיה לבצע השבה זו גם על דרך קיזוז מתשלומים עתידיים שבהם תחויב העירייה. לעניין סיכויי הערעור טוענת המשיבה כי העירייה מבקשת כי בית משפט זה יכניס עצמו בנעלי הרשות המנהלית וישנה את החלטתה אשר עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ומצויה במתחם הסבירות – ובעניין זה סיכויה קלושים. לבסוף טוענת המשיבה כי לא נדרש ברור עובדתי נוסף שעה שבית הדין קבע כי מבחינה משפטית, שיטת החישוב שאותה תקפה העירייה סבירה ותואמת את הוראות חוק הניקוז.

למען שלמות התמונה יוער, כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה מבלי שתמך בה תצהיר. בהחלטתי מיום 25.3.2014 התרתי לעירייה להמציא תצהיר מתאים, וזה אמנם הומצא למחרת היום.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה וכן בתשובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עיכוב ביצוע החלטה או פסק דין הוא החריג לכלל, וניתן להורות כן מקום שבו הוכחו שני תנאים מצטברים: שיש לערעור סיכויים טובים; ושמאזן הנוחות נוטה לעכב את הביצוע. בין שני תנאים אלה יחס של "מקבילית כוחות": ככל שסיכויי הערעור טובים יותר, כך פוחת משקל התנאי בדבר מאזן הנוחות; וככל שמאזן הנוחות מצדיק עיכוב ביצוע, ניתן להיעתר לבקשה אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים על פניהם (ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ , פסקה 8 (1.9.2011)).

6.

בענייננו, מצאתי כי מאז הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור. העירייה טענה, כאמור, כי אין לטובת המשיבה די עתודות תקציביות כדי שתוכל להיפרע ממנה בעתיד. עיון במאזן המשיבה שצורף כנספח לבקשה מעלה כי למשיבה קיימת קרן קבועה בסך 1,100,000 ש"ח לטובת תשלום שיידרש, ככל שיידרש, במסגרת תביעות תלויות ועומדות נגדה. זאת ועוד; בין העירייה לבין המשיבה נערכת התחשבנות שוטפת, אשר במסגרתה ניתן יהיה לקזז – אף אם הדבר ייארך זמן מה – את הסכומים שהמשיבה תדרש להשיב לעירייה אם יתקבל ערעורה של האחרונה. במצב דברים זה, ואף לאחר עיון בתצהיר שהגישה העירייה, לא השתכנעתי כי קיים חשש ממשי כי אם תזכה העירייה בערעורה – לא תוכל היא לגבות בחזרה את כספה (ע"א 7563/12 א.כ.א. לפיתוח בע"מ נ' כהן , פסקה 6 (30.10.2012)). לעומת זאת, הסכומים החייבים בתשלום דרושים למשיבה לטובת עבודה שוטפת. על רקע האמור, ובשים לב לאיזון בין השיקולים שעליהם עמדתי לעיל, לא מצאתי להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית אפוא. העייריה תשא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.