ע"א 1745/00 באסם עווד אללה נ. מדינת ישראל - משרד הבטחון

השופטת ד' דורנר :

המערער נפצע עקב התפוצצות חפץ שמצא בסמוך לביתו בכפר צור-באחר. תביעת פיצויים שהגיש נגד המדינה בטענה שמדובר בחומר-נפץ שהושאר על-ידי חיילי צה"ל נדחתה, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, כי לא עלה בידי המערער להוכיח את תביעתו. וכך נכתב בפסק הדין:

מקובלת עלי... [הטענה] כי לא ניתן לזהות את מקורו של אותו חפץ לא ידוע, ובמיוחד לא ניתן לדעת, גם לא לשער, מי היה זה שהביא את החפץ למקום והשאירו עד שנטל אותו [המערער] לידיו. אפילו היה מוכח כי מדובר בתחמושת או באמצעי לחימה, גם כאלה הנמצאים בשימוש צה"ל, לא היה בכך כדי להביא למסקנה כי אותו חפץ הושאר במקום על-ידי כוחות צה"ל... [המערער] אמנם טען כי "באזור ההוא היה כל הזמן צבא"... אולם לא ניתן פירוט לגבי המועד והתקופה בהם שהו כוחות צה"ל. בכל מקרה, עצם העובדה כי כוחות צה"ל שהו בשטח בתקופה זו או אחרת בעבר, אין בה די כדי ללמד על כך שחפץ זה הושאר במקום על-ידי כוחות צה"ל...

אף טענותיו של המערער כי נגרם לו נזק ראייתי בשל העלמת או השמדת הממצאים שנמצאו בשטח, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר שקבע כי לטענה הזו לא הונחה תשתית ראייתית.

בערעור בפנינו חזר המערער על טענותיו בדבר הנזק הראייתי שנגרם לו, והוסיף וטען כי אילולא נגרם נזק ראייתי זה יכול היה המערער להוכיח כי מדובר באמצעי לחימה שבשימוש צה"ל. כן טען המערער, כי מכלול הראיות, ובמרכזו עדויות בדבר הימצאות חיילי צה"ל באיזור, מוליך למסקנה, במידת הוודאות הנדרשת במשפט האזרחי, כי חיילים אלה השאירו אחריהם את חומר-הנפץ.

טענות אלה אינן מקובלות עלינו. ממצאיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות שבא בפניו, ומסכימים אנו עמו כי אין בראיות אלו תשתית מספקת, אף לפי מאזן ההסתברויות, להוכחת התביעה.

הערעור נדחה, איפוא.

בנסיבות העניין איננו רואים לעשות צו להוצאות.