ע"א 1781/18 יעקב לירז נ. ישראל (איזי) שוחט

1.

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו המערער אינו זכאי למניות שהיו הרשומות על שמו בחברת נכסי ד.א.ל בע"מ (להלן: החברה ), 10% מכלל מניות החברה. יתר מניות החברה (90%) היו רשומות על שם המשיב. בית המשפט (השופטת ת' אברהמי ) קיבל את התביעה וקבע כי המשיב זכאי להחזיק במלוא מניות החברה וכי המערער יעביר את המניות בחברה למשיב ויחתום על כל מסמך הנדרש לשם כך בתוך 45 ימים.

2.

על פסק הדין הוגש ערעור, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לפי החלטתי הוגשה תשובת המשיב לבקשה. מהתשובה עלה כי לאחר מתן פסק הדין בוצע עדכון במרשם בעלי המניות אצל רשם החברות, ללא צורך בחתימת המערער על מסמכים, וכי כלל המניות רשומות עתה על שם המשיב. המשיב הדגיש כי בתביעה התבקש צו הצהרתי, וכי הסעד המחייב את המערער לחתום על כל מסמך נדרש התבקש רק "ככל שהדבר דרוש". המערער מצדו הודיע כי בנסיבות אלה התייתרה הבקשה לעיכוב ביצוע, והוא הגיש במקומה בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור.

3.

בבקשה למתן סעד זמני התבקש מתן צו האוסר על כל פעולה של המשיב שעלולה לפגוע במניות שהיו רשומות על שם המערער, וכן צו האוסר על המשיב לפעול לפירוקה או לחיסולה של החברה, לדילול שיעור אחזקותיו של המערער ולשינוי תקנון החברה באופן שיגרום לפגיעה בזכויות הצמודות למניות.

4.

לאחר שעיינתי בכלל כתבי בי-הדין שהוגשו הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא כי לא השתכנעתי שאכן ייגרם למערער נזק בלתי הפיך אם לא תתקבל בקשתו ובסופו של יום הוא יזכה בערעור. כעולה מבקשת המערער, הנזק שלו נטען הוא נזק כספי - שווי המניות (השוו: ע"א 1282/15 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (24.3.2015)) - ולצד זאת לא נטען, וממילא גם לא הוצגה כל תשתית תומכת לכך, כי אם יתקבל הערעור יהיה קושי להיפרע מן המשיב במקרה שהמניות לא יהיו עוד בידיו. כל שנטען בהקשר הזה הוא כי ייתכן שהמערער יאלץ לפתוח בהתדיינות חדשה נגד המשיב לקבלת שווין הכספי של המניות. לא מצאתי כי בנימוק זה יש כדי להצדיק סטייה מהכלל לפיו מי שזכה בפסק דין זכאי ליהנות מפרי זכייתו באופן מידי.

5.

אשר על כן, בקשת המערער למתן סעד זמני נדחית. בנסיבות הענין לא אעשה צו להוצאות.