ע"א 18/08 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. רכבת ישראל בע"מ

לפניי בקשה מטעם משיבה 1 לסילוק הערעור על הסף.

1.

ברקע הדברים מצוי פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 974/99 מיום 2.3.2007) לפיו חויבה משיבה 2 לשלם למשיבה 1 (להלן – המשיבה) סך כולל של 891,752 ₪, בצירוף הוצאות משפט וריבית. לאחר מתן פסק הדין הוצא לבקשת המערער צו עיקול בתיק הוצאה לפועל המתנהל נגד המשיבה בלשכת ההוצאה לפועל בטבריה, לעיקול כספי פסק הדין לטובת המערער. המערער אף פנה למשיבה 2 ודרש את סכומי פסק הדין. משיבה 2, מצידה, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 27.5.2007 החליט בית המשפט כי "לאור עמדתה ההוגנת של המשיבה: יחול עיכוב ביצוע על המגיע לפי פסה"ד למעט על כל הסכומים המגיעים בגין הוצאות, שכר טרחה ומע"מ". בסמוך לאחר מכן ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי כי יובהר ש"העיקול שהוטל על ידי [המערער] לא יחול על סכומים אלה מכוח הנימוקים המפורטים בתגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע וכי על המשיבה להעביר סכומים אלה לידי בא כוח [משיבה 2]". בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה (ביום 30.5.2007) בקבעו "מובהר כמבוקש". למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת ערעור שהגישה משיבה 2 לבית משפט זה (ע"א 3644/07) נדונה בקשתה של משיבה 2 לעיכוב ביצוע מרכיב ההוצאות, שכר טרחת עורך דין ומע"מ. בית משפט זה (כב' השופט י' אלון) קיבל חלקית (ביום 5.7.2007) את בקשתה של משיבה 2 לעיכוב ביצוע, בקבעו כי ביצוע פסק הדין מותנה בהפקדת ערבות בנקאית למלוא הסכום על ידי המשיבה.

2.

ביום 5.9.2007 הגישה משיבה 2 לבית משפט השלום בקשה על דרך טען ביניים, בה ביקשה להורות לה למי עליה לשלם את הסכומים שתשלומם לא עוכב – למשיבה, לבא-כוחה או למערער. המשיבה הגיבה לבקשה ומסרה עותק מן התגובה לידי המערער. בעקבות הליכים אלה הגיש המערער (ביום 13.11.2007) לבית המשפט המחוזי בחיפה, בפניו התנהל ההליך בין המשיבה למשיבה 2, "בקשה למתן החלטה אחרת". בבקשה התבקש בית המשפט לשנות מהחלטתו מיום 30.5.2007 שעניינה הבהרה בדבר תחולת העיקול. בית המשפט התבקש לקבוע כי העיקול לטובת המערער יחול על הסכום הפסוק שלא עוכב, בהיות צו העיקול בלתי מוגבל לסוג כזה או אחר של כספים המגיעים למשיבה, ובכללם הוצאות, שכר טרחה ומע"מ. לחלופין התבקש דיון בהשתתפות המערער בבקשת המשיבה להחריג כספים אלה מצו העיקול. בית המשפט המחוזי דחה (ביום 18.11.2007) את הבקשה בהחלטה תמציתית, אשר זו לשונה: "ההחלטה היא מיום 30.5.2007 ורק כעת – 13.11.2007 באה בקשה זו. לא השתכנעתי שעלי לשנות ממה שכבר הוחלט. הבקשה נדחית". כנגד החלטה זו מופנה הערעור שבכותרת.

3.

בבקשה שלפניי מבקשת המשיבה את סילוקו של הערעור על הסף, בשורה של נימוקים. החלטתי זו מוגבלת לטענות שעניינן מחיקת הערעור מן הרישום, משום שלא ניתן להגיש ערעור בזכות על ההחלטה נשוא הערעור. לעניין זה טוענת המשיבה כי למערער לא קנויה זכות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, וכי תחת הגשת הודעת ערעור היה עליו להגיש בקשת רשות לערער. לשיטתה, המ דובר

בהחלטה המאוחרת לפסק הדין כאשר נושא ההחלטה – החרגת כספים מהעיקול – הוא טפל לנושא המחלוקת גופה. על כן מסווגת ההחלטה כ"החלטה אחרת" עליה לא ניתן להגיש ערעור בזכות. המערער סבור, מנגד, כי ההליך הנכון מבחינתו היה להגיש ערעור. הוא מדגיש כי מבחינתו, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.11.2007 היא בבחינת סוף פסוק. כמי שלא היה צד להליכים בבית המשפט קמא, ההחלטה אינה "החלטה אחרת". הערעור על החלטה זו הוא בבחינת ההזדמנות היחידה והאחרונה להביא החלטה זו בפני ערכאת ערעור ובפעם הראשונה לקבל את יומו בפני בית המשפט. משיבה 2, מצידה, תומכת בבקשה לסילוק הערעור על הסף, מטעמים אחרים.

4.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לסילוק הערעור על הסף מן הטעם שהוגש שלא כדין כערעור בזכות. בפתח דבריי אבקש להבהיר כי אין לקבל את הטענה המקדמית שבפי המערער, לפיה משניתן צו סיכומי טענות מהווה הדבר כשלעצמו קבלה של טענות המערער כי הערעור הוגש כדין כערעור בזכות. הוצאת צו לסיכום טענות, אין בה משום הבעת עמדה כלשהי, מפורשת או משתמעת, בשאלה האם נפלו פגמים דיוניים בהגשת הליך הערעור. לגופו של עניין, נחה דעתי כי דין הליך זה להתברר כערעור בזכות.

אמנם, החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטה מאוחרת לפסק הדין בו הוכרעה המחלוקת בין המשיבה למשיבה 2. ההחלטה קשורה לביצוע פסק הדין. לכאורה, המ דובר בהחלטה טפלה לפסק הדין אותו היא באה לבצע, ולפיכך היא "החלטה אחרת" אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו (ראו, ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152). אולם בענייננו המ דובר בהחלטה שניתנה לבקשת המערער, שלא היה כלל צד להליכים שהתנהלו בין המשיבה למשיבה 2, בסופם ניתן פסק דין המחייב את משיבה 2 לפצות את משיבה בגין נזקיה. הוא אף לא היה צד לבקשת ההבהרה מצד המשיבה בעניין תחולת העיקול על סכומי פסק הדין. במצב דברים זה, ניתן לראות בבקשת המערער משום בקשה להצטרף להליך, על מנת שתשמע עמדתו בבקשה להחריג את צווי העיקול שהוטלו לבקשתו על סכומי פסק הדין. בנסיבות העניין, כאשר משמעות ההחלטה היא למעשה דחייה של בקשת המערער להצטרף להליך וכאשר להחלטות בעניין החרגת צו העיקול ישנה נגיעה ישירה למערער, יש לאפשר למערער להשיג על ההחלטות (השוו, בש"א 9742/06 לשכת עורכי הדין בישראל נ' לב (לא פורסם, 8.3.2007). אין מחלוקת כי החלטת בית המשפט המחוזי סיימה את הדיון בבקשת ההצטרפות, כמו גם בהחרגת צו העיקול. בכך נדחו הסעדים היחידים להם עתר המערער. יש לזכור כי למערער לא הייתה הזדמנות קודמת לערער על פסק הדין או על החלטות בעניין החרגת צו העיקול. כמו כן, לא תעמוד לו בעתיד אפשרות נוספת לערער על החלטות בית המשפט קמא (השוו, בש"א 8021/06

קרול נ' כהן (לא פורסם, 24.6.2007). במצב דברים זה, פתוחה בפני המערער הדרך להגיש ערעור בזכות. זאת במיוחד בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בהן להחלטת בית המשפט נגיעה ישירה לעניינו של המערער ויש בה כדי לשנות את זכויותיו ההופלדיאניות. יש בהחלטה פגיעה באינטרס של המערער העולה כדי הקניית זכות לערער על החלטה זו בפני ערכאת ערעור (השוו, ע"א 2875/05 פרי מבח"ר לאריזה וקירור בע"מ נ' יבולי גליל בע"מ (לא פורסם, 19.5.2005). לכן, הגם שביחס להליך העיקרי בין המשיבה למשיבה 2 ההחלטה טפלה לפסק הדין, מבחינת המערער מ דובר ב"פסק דין" עליו הוא רשאי לערער בזכות. יובהר כי אין בהחלטתי זו כדי לשלול מן המשיבה את האפשרות להעלות את הטענות האחרות, המצדיקות לשיטתה סילוק הערעור על הסף, במסגרת סיכומי טענותיה בכתב ובהשלמת הטיעון בעל פה בפני הרכב.

התוצאה היא כי הערעור בזכות ימשיך להתברר בהתאם לצו סיכומי הטענות מיום 16.1.2008. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים אשר ישבו בדין.