ע"א 1869/01 כל בו 2000 הרצליה (1990) בע"מ נ. זאב סטבינסקי

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ר' אליעז-שטרנברג) אשר ניתן ביום 22.1.01. בית המשפט קבע כי המבקשים הפרו את החוזה שכרתו עם המשיב, וחייב אותם בתשלום פיצויים בשל הפרת החוזה. מן הפיצויים ניכה בית המשפט קמא את הסכום המגיע למבקשים על-פי פסק דין לטובתם שניתן בהליך נפרד בבית משפט השלום בהרצליה שעניינו השבת הכספים ששולמו למשיב במסגרת החוזה. סכום הפיצויים הסופי שבו חוייבו המבקשים היה בסך 830,004 ש"ח. עם מתן פסק הדין, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. השופטת קמא נענתה באופן חלקי לבקשה, והורתה על עיכוב סך של 600 אלף ש"ח, כנגד ערבות בנקאית בגובה סכום זה. כן קבעה כי אם לא תופקד הערבות הבנקאית תוך 30 יום, יפקע צו העיכוב מאליו. המבקשים לא הפקידו את הערבות ועקב זאת פקע הצו לעיכוב ביצוע. מכאן הבקשה בפניי, שבגדרה מבקשת המבקשת, כי יעוכב ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, ובכלל זה עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ שנפתח בגין פסק הדין.

טענתם העיקרית של המבקשים היא כי אם יזכו בערעורם יהיה להם קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, לאור קשייו הכלכליים של המשיב. לטענתם, ניתן ללמוד על קשיים אלה, בין היתר, מהעובדה שלא שולם עד עתה הסכום המגיע להם על פי פסק הדין שניתן לטובתם בבית משפט השלום, ומכך שהמשיב המחה את הזכות לפיצויים לבנו, וששניהם, לטענתם, מצויים בחו"ל. המבקשים אף טענו, כי לא יגרם כל נזק למשיב באם ינתן עיכוב ביצוע, שכן לבקשת המשיב הוטל עיקול על נכסי הנדל"ן של המבקשים. בתגובת המשיב לבקשה טען, כי סיכויי הערעור אינם גדולים, שכן הערעור נסוב ברובו על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. כן טענו כי המבקשים עושים כל מאמץ להתחמק מביצוע פסק הדין, וכי מתן עיכוב ביצוע יגרם להם נזק כבד. לטענתם, העיקולים שהוטלו על נכסי המבקשים אינם ערובה מספקת, שכן על הנכסים המדוברים הוטלו עיקולים על-ידי צדדים שלישיים ומשום שמדובר בדירות המגורים של המבקשים שרובצות עליהן משכנתאות. המשיב אף מכחיש את טענות המבקשים ביחס למקום מגוריו וביחס למצבו הכלכלי.

עיינתי בטענות הצדדים, נתתי דעתי לסיכויי הערעור, ובמיוחד לאופי הטענות המועלות במסגרתו, וכן, לחששם של המבקשים כי אם יזכו בערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

נקודת המוצא הקבועה בתקנה 466 הינה, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. כדי שבית המשפט, יחרוג מן הכלל על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הם טובים, וכי אם יתקבל הערעור יקשה מאוד על המבקש להחזיר את המצב לקדמותו. פסק-דין כספי יעוכב רק כאשר המבקש מצליח להראות שלא יצליח להיפרע מן המשיב אם יזכה בערעורו (ראו למשל: ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום נ' משרד התעשייה והמסחר תק-על 98(1), 563).

במקרה דנן, שוכנעה השופטת קמא, כי המשיב שקע בחובות, וכי המבקשים לא הצליחו לגבות ממנו את המגיע להם על-פי פסק הדין שניתן לטובתם בבית משפט השלום. בעקבות קביעתה זו, פסקה כי יעוכב סך של 600 אלף ש"ח כנגד ערבות בנקאית בגובה סכום זה. נראה לי, כי האיזון שביצע בית המשפט קמא, בין הכלל הרחב שלא לעכב ביצוע פסק דין, ובמיוחד פסק דין כספי, ובין חששם של המבקשים שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, הוא איזון נאות. על כן, איני רואה למקום לשנות ממנו.

אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי, ולפיו יעוכב סך של 600 אלף ש"ח, כנגד ערבות בנקאית בגובה סכום זה. אם לא תופקד הערבות הבנקאית תוך 20 ימים, יפקע צו העיכוב מאליו.