ע"א 1896/15 פלוני נ. כמיל ג'ועיה

השופט י' עמית :

1.

המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער ), יליד 6.5.1977, נפגע ביום 4.10.2005 בתאונת עבודה במהלך עבודתו כפועל בניין . נכותו הרפואית המשוקללת

של המערער הועמדה במל"ל על 70% במעוגל (35% בגין הגבלה קשה של תנועות פרק הכתף הימנית; 30% בגין איבוד הפרונציה והסופינציה ביד ימין; 15% בגין הפגיעה בתנועת המפרק; ו-20% בגין הפגיעה בלסת התחתונה, דלקת חניכיים כרונית, והתרופפות ואובדן שיניים). כן הופעלה במלואה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, כך שנכותו של המערער במל"ל הועמדה על 100%.

2.

בפסק דין חלקי מיום 29.1.2014, קבע בית משפט קמא כי התאונה הייתה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בפסק הדין מושא ערעור זה העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המערער על 70%, בין היתר, בהתחשב בכך שהנכות האורתופדית המשוקללת עומדת על 61%, ונפסקו לזכות המערער סכומי הפיצוי הבאים: הפסדי השתכרות בעבר – 740,000 ₪; הפסדי השתכרות בעתיד – 1,345,000 ₪; הפסדי פנסיה – 67,300 ₪; עזרת הזולת בעבר ובעתיד – 100,000 ₪; נזק כלכלי – 20,000 ₪; נזק שאינו נזק ממון – 158,500 ₪. סך הכל נפסק לזכות המערער 2,430,800 ₪, סכום שנבלע בסכום המהוון של קצבאות המל"ל בסך של 3,198,715 ₪. משכך, חוייבו המשיבים והמערערים שכנגד (להלן: המשיבים ) לפצות את המערער ב-25% מסכום הנזק, הסך של 607,700 ₪.

אקדים ואציין, כי המל"ל לא חזר על המשיבים לשיפוי בגין התגמולים שהוא משלם למערער וביני לביני התיישנה כבר תביעתו (רע"א 3630/14 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (4.6.2015)).

3.

המערער הלין בערעורו כמעט על כל אחד מראשי הנזק שנפסקו לזכותו. מנגד, נטען על ידי המשיבים בערעור שכנגד כי הפיצוי שנפסק לזכות המערער היטיב עמו. טענה עיקרית בפי המשיבים היא, כי שגה בית משפט קמא משפסק למערער פיצוי בגין 25% מנזקיו. לטענה זו, אם תתקבל, משמעות קריטית מבחינתו של המערער, שאם תתקבל הטענה, הרי שגם אם ערעורו יתקבל וסכום הפיצוי יגדל באופן משמעותי, הוא לא יהיה זכאי אפילו לסכום שנפסק לזכותו על ידי בית משפט קמא (כאמור, ההפרש בין תגמולי המל"ל לבין הפיצוי שנפסק עומד על כ-800,000 ₪). על כן, אפתח אפוא בערעור שכנגד של המשיבים בנקודה מרכזית זו.

4.

אציג בתמצית את דרך הילוכם של המשיבים.

הרציונל שעומד בבסיס ההסדר לפיו המזיק משלם לניזוק 25% מהנזק, במצב בו הניזוק כבר מקבל את מלוא נזקו מהמל"ל, הוא לעודד את הניזוק להגיש תביעה, על מנת לאפשר חזרת המל"ל על המזיק. לשם כך, נכון המל"ל לחזור על המזיק רק בשיעור של 75%, וכך יוצא שהניזוק מקבל 125% מהנזק והמזיק משלם 100% מהנזק. אולם כאשר המל"ל אינו מסוגל לתבוע את המזיק מחמת התיישנות, נשמט ההיגיון בבסיס ההסדר, שהרי זכות הניזוק ל-25% מהנזק קשורה בטבורה לתביעת המל"ל, וכאשר אין למל"ל זכות או אפשרות לחזור על המזיק, נפלה גם זכותו של הניזוק. במילים אחרות, לטענת המשיבים, אם אין למל"ל אפשרות לחזור על המזיק ממילא המל"ל אינו יכול להפריש 25% לטובת הניזוק, ובאין מי שיפריש לזכות הניזוק אין הניזוק זכאי לקבל.

המשיבים מצביעים על כך שהניזוק אינו יוצא חסר, מאחר שבמקרה דנן, המערער-הניזוק מפוצה בשיעור של 100% מהנזק, על ידי תגמולי המל"ל, ואין הצדקה להוסיף לו 25% נוספים. המשיבים מגוללים את האשמה להתיישנות תביעת המל"ל לפתחו של המערער, בטענה כי היה בידיו למנוע את התיישנות תביעת המל"ל אילו טרח ועדכן את המל"ל מעבר למשלוח מכתב.

לטענת המשיבים, יש להתעלם מכך שמאחורי המזיק במקרה דנן, ניצבת חברת ביטוח. בהנחה שהמזיק לא היה מבוטח, היה נוצר מצב בו הניזוק מקבל 125% מנזקו, כאשר 25% יוצאים מכיסו של המזיק הבלתי-מבוטח, תוצאה שלטענת המשיבים, היא בלתי צודקת ובאה על חשבון המזיק.

5.

דין הטענה להידחות.

בע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (9.9.2014) (להלן: עניין אלחבאנין ), עמדתי על "השילוש הקדוש" מזיק-ניזוק-מל"ל, ועל הסימטריה לפיה הניזוק מקבל את מלוא נזקו כפיצוי ישיר מהמזיק ובתגמולי המל"ל. לדוגמה, אם בית המשפט העמיד את הנזק על 100 ותגמולי המל"ל לניזוק מסתכמים ב-30, המזיק ישלם לניזוק 70 והמל"ל יחזור על המזיק ב-30. כך הניזוק מקבל פיצוי בסך מלוא הנזק (30 מהמל"ל ו-70 מהמזיק), המזיק משלם את מלוא סכום הנזק (30 למל"ל ו-70 לניזוק), והמל"ל משלם 30 לניזוק ומקבל 30 מהמזיק (ראו, לדוגמה, עניין אלחבאנין ; ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי , פ"ד נח(1) 103, 114-113 (2003); רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל ,

פ"ד נג(5) 145 (1999) (להלן: עניין מנורה ); אליעזר ריבלין תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצוים 1043-985 (מהדורה רביעית, 2012)(להלן: ריבלין ); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף

1191-1061 (מהדורה רביעית, 1997) (להלן: קציר )).

כאשר סך תגמולי המל"ל שווים לסכום הנזק שנפסק לזכות הניזוק, או עולים עליו, הניזוק יימצא את עצמו, לאחר שניהל ומימן הליך ארוך מול המזיק, ללא פיצוי נוסף, בעוד שהנהנה היחיד הוא המל"ל שזכאי לחזור על המזיק להשבת מלוא התגמולים ששולמו. על מנת לתמרץ את הניזוק להגיש במצב כזה תביעה נגד המזיק, קבע המחוקק "בונוס" בשיעור של 25% לניזוק (ראו: עניין מנורה , בעמ' 182-180; קציר , בעמ' 1168. ראו גם דברי יו"ר ועדת העבודה, ח"כ משה ברעם, בקריאה השנייה והשלישית במליאת הכנסת ביום 7.4.1965: "עד כה היו מקרים שנפגע אשר דרש דמי נזיקין, רשאי היה המוסד לביטוח לאומי לנכות מדמי הנזיקין את כל מאת האחוזים. המוסד לביטוח לאומי בא לכלל מסקנה (...) שצריך לאפשר לנפגע לקבל 20% מדמי הנזיקין. הדבר נבע משתי סיבות: ראשית, כדי לעורר את הנפגע שיהיה מעוניין להגיש תביעת נזיקין, ושנית גם משום שהמוסד לביטוח לאומי התעצם והתחשל מבחינה אקטוארית" ( דברי כנסת 42 (תשכ"ה) 1807). עם זאת, כאשר המזיק הוא המעביד, אין המל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שיבוב (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין).

6.

בענייננו, אין חולק כי המערער מילא אחר דרישות סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או

החוק ) והודיע למל"ל על הגשת תביעתו בעיתוי ובאופן הנדרש. כאמור, המשיבים גורסים כי למרות זאת, מאחר שהמל"ל איבד זכותו לחזור על המזיק מחמת התיישנות, נשמטת גם זכותו של המערער לקבל 25% נוספים.

איני סבור כך, ואצביע על שלושה טעמים עיקריים בגינם יש לדחות טענת המשיבים:

(-) לשון החוק – סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "(...) הזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25%

מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה ". החוק קובע תנאי לזכאותו של הניזוק ל-25% מסך הפיצוי, והוא הודעה למל"ל על עצם הגשת התביעה. ודוק: החוק אינו מתלה את זכותו של הניזוק לקבל 25% מסך הפיצוי שנפסק במימוש זכותו של המל"ל לשיפוי מהמזיק.

מקום בו המל"ל הוא צד להליך, חל סעיף 330(א) לחוק הקובע כלהלן:

הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה.

הנה כי כן, לפנינו שני הסדרים, האחד חל כשהמל"ל הוא צד להליך והשני חל כשהניזוק הודיע למל"ל על הגשת ההליך, בשניהם זכאי הניזוק לפיצוי נוסף בשיעור של 25%.

(-) תכלית החוק – כאמור, להסדר הקבוע בסעיף 330 לחוק תכלית כלכלית , שעניינה עידוד הניזוק להגיש תביעה כנגד המזיק, על מנת לאפשר למל"ל לחזור אל המזיק. לצד תכלית זו ניצבת גם תכלית חברתית , שעניינה מתן בונוס מסוים לניזוק, הנתפס כצלע החלש של המשולש, וכפי שנאמר בעניין מנורה : "הסדר זה – שהוא סוציאלי במהותו – מזכה את המל"ל בפחות ממה ששילם לעובד הנפגע, ואת העובד הנפגע בלמעלה ממלוא נזקו" ( שם , בעמ' 154). במקרה דנן, המערער הגשים את שתי התכליות, ואין מקום לפרש את ההסדר באופן שישלול ממנו את ההטבה.

(-) מדיניות משפטית

ושיקולי הגיון ושכל ישר – שיטתם של המשיבים מביאה לאבסורד. כך, מקום בו המל"ל חוזר על המזיק, יוצא כי המזיק משלם 100% מהנזק (75% למל"ל ו-25% לניזוק). אך דווקא כאשר המל"ל אינו חוזר כלל על המזיק, הרי שלשיטת המשיבים יוצא כי המזיק משלם 0% מהנזק

(אפס לניזוק ואפס למל"ל). כך יוצא שהמזיק נהנה פעמיים, גם המל"ל לא חוזר אליו והוא גם פטור מלשלם אפילו 25% לניזוק. תוצאה זו קשה להלום. לכן, בבחירה בין האפשרות שהמזיק לא ישלם כלל, לבין האפשרות שהניזוק יקבל 125% מהנזק, הכף נוטה לכיוון הניזוק. מה עוד שאין בכך כדי להטיל על המזיק עלויות עודפות, לעומת מצב הדברים הרגיל.

ומזוית אחרת: קשה להלום כי הניזוק ילקה בשל מחדליו של המל"ל שהחמיץ את תקופת ההתיישנות ואינו יכול כבר לחזור על המזיק. תוצאה זו אינה סבירה ואינה צודקת.

ולבסוף, שלא כטענת המשיבים, אין זה מדוייק לומר כי המל"ל משלם 25%

לניזוק מתוך הסכומים שנפסקים לזכות המל"ל בתביעה בה הוא חוזר על המזיק. הנכון הוא שהמזיק משלם לניזוק 25%, משום שהמל"ל מוותר על זכותו לחזור על המזיק בשיעור של 100% מהנזק ומסתפק ב-75%. לכן, מקום בו המל"ל לא חזר על המזיק, אין משמעות הדבר שאין למל"ל מהיכן לשלם לניזוק, כטענת המשיבים.

סוף דבר, שדין הערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבים – להידחות.

7.

באשר לערעורו של המערער, אומר בקצרה כי מצאתי שיש מקום להתערב בשלושה ראשי נזק, והם: הפסד השתכרות לעתיד, הפסד פנסיה, ועזרת צד ג'.

הפסד שכר לעתיד : בית משפט קמא העמיד את בסיס שכרו של המערער עובר לתאונה על הסך של 8,227 ₪ נטו נכון ליום פסק הדין, בהתאם לשכר הרבע שנתי שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי. אך בחישוב הפסדי ההשתכרות לעבר (ממועד התאונה ועד לפסק הדין חלפו תשע שנים ושלושה חודשים) ולעתיד (למערער נותרו עוד 29 שנות עבודה), לא נלקחה בחשבון כל תוספת לשכרו של המערער. בהנחה שבעתיד המערער היה עולה בשכרו, ולו בתוספת צנועה, לשכר של

כ-9,000 ₪, מסתכמת התוספת בסכום של כ-100,000 ₪.

הפסדי

פנסיה : בית משפט קמא חישב את הפסדי הפנסיה על פי 5% מסכום השתכרותו של המערער לעתיד ובכך סטה מהמקובל בפסיקה. על פי חישוב של הפסדי פנסיה בשיעור של 10% מהפסדי ההשתכרות החל מיום מיום 1.1.2008, והחל מיום 1.1.2014 בשיעור של 12% יש להוסיף לזכות המערער עוד כ-150,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר

ולעתיד : בית משפט קמא פסק למערער סך של 100,000 ₪. בהתחשב בשיעור נכותו התפקודית של המערער (70%) ובהתחשב בכך שהמערער מקבל קצבה מיוחדת מהמל"ל בסך 2,500 ₪ לחודש, יש להעמיד הסכום על 250,000 ₪, קרי, תוספת של 150,000 ₪.

8.

סה"כ תוספת לפיצוי שנפסק למערער – 400,000 ₪. מאחר שגם לאחר תוספת זו הפיצוי נבלע בתקבולי המל"ל, זכאי המערער לתוספת "נטו" של 100,000 ₪ (25% מהסכום).

9.

אשר על כן, אני מקבל הערעור במובן זה שלפיצוי שנפסק לזכות המערער יתווסף הסכום של 100,000 ₪ נכון ליום פסק דינו של בית משפט קמא, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ. אין צו להוצאות בערעור.