ע"א 1916/99 באסמה אבו זיאד נ. שר הפנים

בפני בקשה לפסיקת הוצאות לאחר מחיקת עתירה.

1.המבקשת מס' 1 ("המבקשת") היא תושבת קבע בישראל. ב- 1974 נישאה המבקשת לעותר מס' 2 ("המבקש"), תושב יהודה ושומרון. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים הרשומים במרשם האוכלוסין בישראל. המבקש, המבקשת וילדיהם מתגוררים בשטח ירושלים. במרץ 1995 הגישה המבקשת בקשה למתן רשיון ישיבת קבע לבעלה. היא שבה ופנתה בתזכורות בעניין זה בין השנים 1996-1998. ב- 21.3.99 הוגשה העתירה. ב- 24.3.99 התקבל מכתב במשרד ב"כ המבקשים, לפיהם עניינם מצוי בבבירור וביום 18.5.99 הודע למבקשים, כי הוסדר למבקש רשיון שהייה בישראל לתקופה של שנה, במסגרת ההסדר ההדרגתי הנוהג לגבי איחוד משפחות. נוכח התפתחות זו ביקשו המבקשים את מחיקת העתירה וכן ביקשו כי המשיבים יישאו בהוצאות שנגרמו להם. העתירה נמחקה ביום 7.9.99. כעת נותרה סוגיית פסיקת ההוצאות.

2.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, נענתה בקשת המבקשים ללא כל קשר לעתירה ובטרם נקבעה העתירה לדיון. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי פניית המבקשים טופלה כסדרה עוד קודם להגשת העתירה: ב - 12.11.96 נתבקשו המבקשים להמציא מסמכים שונים שנדרשו להוכחת טענתם, כי מרכז חייהם הוא בירושלים מסמכים אלה הומצאו כחודש לאחר מכן. זאת ועוד: ביום 18.3.99 השיבה עובדת המשיב 3 למכתבו של בא כוח המבקשים מיום 21.9.98 והודיעה לו, כי עניינם של העותרים מצוי בבירור עם "גורמים נוספים" (לדברי פרקליטות המדינה - גורמי משטרה ובטחון) ועם קבלת תשובתם יימשכו ההליכים (מכתב זה נשלח ימים ספורים לפני הגשת העתירה והתקבל במשרד בא כוח המבקשים סמוך לאחר הגשת העתירה). המשיבים מוסיפים טוענים, כי תהליך הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות הוא תהליך הכורך בחובו בירור עובדתי יסודי של טענות המבקשים: הן במישור העובדתי (בירור מרכז חייהם של המבקשים) והן במישור הבטחוני (בירור אם קיימת מניעה בטחונית להיעתר לבקשה), וכי מטעם זה יש לראות את הטיפול בבקשת המבקשים כטיפול סביר שאינו גורר את חיובם בהוצאות.

3.דין הבקשה להתקבל. על פי הפסיקה (וראו: בג"ץ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, 219), יבחן בית המשפט ארבעה רכיבים בבואו לבחון אם ראוי לזכות עותר שמחק את עתירתו בהוצאות:

"1. האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט."

מבחינת העתירה ומבחינת תשובת המשיבה עולה, כי העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת: העתירה הוגשה ארבע שנים לאחר פנייתם הראשונה של המבקשים למשיבים; הפנייה ממרץ 1995 נענתה לראשונה (לאחר מספר תזכורות) כעבור למעלה משמונה עשר חודשים - בבקשה להמצאת מידע נוסף. המידע סופק תוך כחודש. חלפו עוד כשנתיים - ללא כל התקדמות נראית לעין. פנייה נוספת של המבקשים (לראשונה - באמצעות עורך דין) נענתה (לאחר תזכורות) כעבור ששה חודשים - בתשובת ביניים שאין ניתן ללמוד ממנה דבר על מצב הטיפול או על מועד צפוי לסיומו. במועד זה הוגשה גם העתירה - וכחודשיים לאחר מכן הוסדר עניינם של המבקשים לשביעות רצונם. נסיבות אלו מדברות בעד עצמן ויש בהן כדי ליתן מענה חיובי (בלא צורך בפירוט נוסף) לשלוש השאלות הראשונות שהוצגו לעיל. בהתייחס לשאלה הרביעית: בניגוד לסיטואציה המתוארת בנוסחה של השאלה, כפי שהובא לעיל, לא נקטו המשיבים כל עמדה החלטית בבקשה נשוא העתירה, בטרם הגשתה. העתירה היא, בראש ובראשונה, נגד השתהותם במענה לבקשה והשתהות זו באה אל קיצה רק לאחר הגשת העתירה - כמעט מיד לאחר מכן. בנסיבות אלו, הגם שאיני מוצא צורך לשלול את טענת המשיבים כי נקטו פעולות כלשהן בעניינם של המבקשים וכי הטיפול בעניינם היה מושלם גם אלמלא הוגשה העתירה, אין מחלוקת, כי מהלך הטיפול התארך עת רבה, כי אף תשובות הביניים לפניות המבקשים ניתנו במשורה ותוך שיהוי רב וכי במועד הגשת העתירה, מרץ 1999, ניצבו המבקשים באותו מקום בו היו מצויים ארבע שנים קודם לכן - במרץ 1995. למולן של ארבע שנים אלו ניצבת העובדה (שגם עליה אין ניתן לחלוק) שהטיפול בבקשת המבקשים הגיע אל קיצו חדשיים בלבד לאחר הגשת העתירה (שעה שקודם לכן נדרשו המשיבים לששה חודשים אף לשם מתן תשובת ביניים שלא נאמר בה דבר לגופם של דברים). בית משפט זה כבר העיר לא פעם על השיהוי הרב והבלתי מוצדק בטיפול בבקשות דוגמת בקשתם של המבקשים (וראו, לדוגמא: בג"ץ 3539/97 סעאס סובחייה נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 4483/97 דלאל קואסמה נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 4821/98 רג'בי נ' שר הפנים , לא פורסם ) ומאותם טעמים שננקבו בהחלטות האמורות הגעתי לכלל מסקנה, כי גם במקרה זה זכאים המבקשים להוצאותיהם: משפחה שחיכתה ארבע שנים למענה בדבר הסדרת מעמדו החוקי של אבי המשפחה ולא נענתה, זכאית כי יושבו לה ההוצאות שהוציאה לשם מימוש זכותה החוקית לקבלת מענה - אפילו נאמר, כי אפשר שתשובה כזו היתה צריכה להינתן בלאו הכי סמוך לאחר מכן (אמירה שלא נאמרה מעולם למבקשים עובר להגשת עתירתם).

4.בקביעת סכום ההוצאות לקחתי בחשבון את העובדה שמבוקשם של המבקשים ניתן להם סמוך לאחר הגשת העתירה ובטרם נקבעה לדיון. אי לכך, אני קובע כי המשיבים ישלמו למבקשים את הוצאותיהם בסך 7,500 ש"ח.