ע"א 1966/03 אריה קראוס נ. התאגיד לאיסוף מכלי משקה בע"מ

בפני בקשות מטעם המשיב 1 והמשיבה 3 למחיקת הערעור שבכותרת על הסף.

1.ערעור שבפני הוגש על החלטת בית משפט קמא בה נדחתה בקשת המערערים לאישור תביעתם כייצוגית וכן על החלטת בית משפט קמא לפיה יש למחוק את תגובות המערערים לתשובות המשיבים לבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. עמדת המשיבים היא כי למערערים לא עומדת זכות ערעור וכי ניתן היה לתקוף את החלטת בית משפט קמא רק בדרך של בקשת רשות לערער.

דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

2.בפי המבקשים טענות שונות המכוונות כנגד החלטתי בע"א 7346/01, יובל שטנדל, עו"ד ואח' נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ ואח' , דינים עליון, ס' 905 (להלן: פרשת שטנדל), וכנגד מסקנתי באותה פרשה כי למערער שם קנויה זכות ערעור כנגד החלטה שלא להכיר בתובענה שהגיש כתובענה ייצוגית. מרבית הטענות האמורות נדונו באותה פרשה, ואין צורך להאריך בהן שוב גם עתה, וניתן להסתפק בהפניות לאותה פרשה כמפורט להלן.

(א) אשר לטענה לפיה כב' השופטת שטרסברג-כהן היתה בדעת מיעוט בפרשת ברזני, ניתן להפנות לאמור בפיסקה 6 להחלטה בפרשת שטנדל.

(ב) אשר לטענה כי על פי הדין יכול יוזם התובענה הייצוגית להמשיך בתביעה האישית, הרי שטענה זו נדונה בסעיף 7(ג) בפרשת שטנדל.

(ג) אשר לטענה כי כל מהותה של ההחלטה בעניין אישורה של תובענה כייצוגית הוא בקביעת הצדדים לסכסוך, ראו בפיסקה 8 בפרשת שטנדל.

(ד) אשר לטענה בדבר פסיקה וספרות מהן עולה כי יש לתקוף החלטה כאמור במסגרת של בקשת רשות לערער, ראו בפיסקה 9 בפרשת שטנדל.

(ה) אשר לעניין האגרה, אציין כי גם אם אחת ההחלטות בעניין זה, אשר עליהן נסמכה החלטתי בפרשת שטנדל, שונתה בערעור, אין בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת למסקנה הסופית אליה הגעתי באותה פרשה, ואשר היתה מבוססת על מספר אדנים (ראו בפיסקה 8ג' בפרשת שטנדל).

3.בסופם של דברים, גם נוכח טענות המשיבים לא משתנה עמדתי, לפיה דחיית הבקשה לאישור תובענה כייצוגית פירושה דחייה של חלק מן הסעד שנתבקש, וממילא יש בכך משום פסק דין, אשר נתון בערעור בזכות. כך הוא גם במקרה זה. אכן, כתב התביעה שהוגש לבית המשפט, ואשר היה מבוסס על הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, עמד על סך של 240 מליון ₪. על פי כתב התביעה חלקם האישי של המערערים עמד על 100,000 ₪. ברור, על כן, כי בהחלטה שלא לאשר את הגשת התובענה כייצוגית, דחה בית המשפט את החלק הארי של הסעד המבוקש, וממילא מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת (ראו לסעיף 4 בפרשת שטנדל). מסקנה זו מתחזקת מכך, שבית המשפט אף הוסיף וקבע, כי המערערים אף לא הוכיחו, ולו לכאורה, עילת תביעה אישית. אוסיף, כי רק לאחרונה נפסק בהקשר זה כי "משקיפים על עצם הדרישה להכיר בתובענה ייצוגית כסעד עצמאי, ועל כן דחייתו היא בבחינת פסק דין, המקנה זכות ערעור" (החלטת כב' הרשם אוקון בע"א 3105/03 רייס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , טרם פורסם)).

4.אשר לטענת המשיבים הנסמכת על פסיקה מן העת האחרונה הנוגעת להגשת תובענות ייצוגיות על יסוד תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד -1984), הרי שטענה זו אינה ממן העניין. מעבר לכך שהבקשה לאישור התובענה כייצוגית הוגשה גם בהסתמך על פרק ו'-1 לחוק הגנת הצרכן (ראו סעיפים 5 ו-22 בהחלטת בית משפט קמא), הרי שההחלטה החדשה עליה נסמכים המשיבים אינה נוגעת כלל לשאלת מיונה של החלטת הערכאה הקודמת, אם פסק דין היא או החלטה אחרת, וממילא אין בה כדי לבסס את הבקשה שבפניי.

5.בעקבות החלטתי זו מתייתר הצורך לדון בפירוט באפשרות של הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים (בש"א 1968/03). ניתן לציין, כי אם הדין עם המשיבים בשאלת זכות הערעור, הרי שהמערערים, בהגישם ערעור, פעלו על יסוד החלטות וקביעות שיפוטיות אשר הכירו בזכות ערעור במקרה זה, ובמצב זה המדובר במקרה מובהק המצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער, אילו ארכה כזו היתה נחוצה.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. תיק הערעור יועבר למחלקה המשפטית לשם הוצאת צו בדבר סיכומים בכתב. המשיבים 1 ו – 3 ישאו כל אחד בהוצאות המערערים בבקשה זו בסך 1,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.