ע"א 1981/03 יבולי גליל בע"מ נ. פרי מבח"ר בע"מ

בפני בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף.

1.הערעור שבפני הוגש ביום 27.2.03. על פי האמור בהודעת הערעור, הערעור מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.1.03 בה"פ 1517/95. לטענת המשיבה 1 (להלן: המשיבה), פסק הדין בה"פ 1517/95 ניתן ביום 28.7.02. המשיבה טוענת, כי ההחלטה מיום 13.1.03 הינה החלטה אחרת, ועל כן ניתן היה לערער על ההחלטה רק ברשות. עוד טוענת המשיבה, כי בעת הגשת הערעור חלף זה מכבר המועד להשיג על החלטת בית המשפט מיום 28.7.02, אשר לדידה הינה פסק דין המסיים את הדיון בנושאים שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים, וכי מסיבה זו דין הערעור, ככל שהוא מתייחס להחלטה האמורה, להימחק אף הוא.

2.ראשיתם של ההליכים בהסכם שנערך בין המערערת למשיבה ביום 5.7.95. על פי ההסכם, השכירה המשיבה בית אריזה וקירור למערערת לתקופה של 5 שנים. תמורת השכירות קיבלה על עצמה המערערת פירעון של חובות המשיבה וכן השמשה של אגף ב' בבית הקירור. נרשמה אגרת חוב על נכסי המשיבה, להבטחת חיובים שונים שלה כלפי המערערת. במארס 1999 מונה כונס נכסים אשר הופקד על מימושה של איגרת החוב.

ההליכים בין הצדדים היו מורכבים, וכללו היבטים שונים. אחד ההיבטים נגע לחוב של המשיבה כלפי המערערת. גובה החוב האמור היה שנוי במחלוקת. העניין הובא להכרעת בורר, ופסק הבורר אושר על ידי בית המשפט. בין בעלי הדין נותרה מחלוקת באשר לסכום החוב על פי פסק הבוררות, שקבע, בנושאים מסוימים, את הכללים לחישוב גובה החוב, אך לא נקב בסכום מדויק.

3.ביום 28.7.02 הכריע בית המשפט קמא, במסגרת ה"פ 1517/95, במספר עניינים, וביניהם הריבית על פי פסק הבוררות, הפיצוי המוסכם, פחת, התחשבנות לעניין מיכלים, פרטי ציוד אחרים, דמי שכירות והפסקת הריבית על החוב. לטענת המשיבה, מדובר בפסק דין והחל ממועד זה יש למנות את הימים להגשת ערעור בזכות לגבי העניינים שהוכרעו בהחלטה זו. לעומתה, המערערת טוענת כי הכרעתו של בית המשפט מיום 28.7.02 הינה בבחינת החלטה אחרת. לטענתה רק החלטת בית המשפט מיום 13.1.03 הכריעה סופית במחלוקת בין הצדדים.

4.(א) סעיף 52(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 קובע, כי פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה נתון לערעור בזכות לבית המשפט העליון. סעיף 52(ב) לחוק האמור קובע, כי החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בעניין אזרחי ניתנת לערעור לבית המשפט העליון, אם ניתנה לכך רשות. זה מכבר נקבע, כי המבחן הממיין בין פסק דין לבין החלטה אחרת הוא האם נסתיים הדיון בעניין התלוי ועומד בפני בית המשפט. פסק דין הינו החלטה המסיימת את הדיון ו'סוגרת את התיק'. החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' היא ''החלטה אחרת שעליה אין מערערים אלא ברשות .. או בלא רשות, ביחד עם פסק הדין שניתן במשפט" (דברי כב' השופט זוסמן בע"א 226/61, דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, בעמוד 1920).

(ב) פסק דין אינו מסיים בהכרח את ההתדיינות כולה. גם החלטה המסיימת את הדיון באופן סופי בעילה מסויימת, בסעד מסויים, או בצד מסויים להתדיינות, יכולה להיות פסק דין, אף כי ההתדיינות נמשכת לגבי סעדים, עילות או צדדים אחרים (ראו ע"א 327/66, גיגר נ' גיגר,

פ"ד כ"א (1) 303; בש"א 477/02, פקיד שומה נ' גונן,

דינים עליון סד 138). הפסיקה אימצה בהקשר זה את מבחן הסעד. על פי מבחן זה, השאלה היא האם בהחלטה שעומדת לדיון ניתן לאחד הצדדים סעד סופי אותו ביקש, או נדחתה באופן סופי בקשתו לסעד. פירושה של תשובה חיובית לשאלה זו הוא שניתן פסק דין לגבי אותו צד ולגבי אותו סעד. תשובה שלילית לשאלה זו מלמדת, כי מדובר בהכרעה בפלוגתא בין הצדדים, המהווה בסיס להמשך ההתדיינות ביניהם או קובעת מנגנון להכרעה בסכסוך ביניהם, וככזו היא "החלטה אחרת". במסגרת זו, נבחנת השאלה, האם הסעד בו מדובר הוא סעד עצמאי העומד על רגליו שלו - שאז בפנינו פסק דין, לעניין אותו סעד, או שמא מדובר בסעד אשר מהווה שלב בקביעת הסעד הסופי שבית המשפט התבקש לפסוק, שאז מדובר בהחלטה אחרת (פסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93, מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363; ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין (ירושלים, 1995) בעמוד 773).

(ג) בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לכתבי הטענות המוגשים בתחילת ההליך. אלה מגדירים את הסעד שנתבקש מבית המשפט, את העילות שהועמדו לדיון, ואת הצדדים להתדיינות. בדרך כלל, מיונה של החלטה פלונית כפסק דין או החלטה אחרת נגזר מהשוואתה של ההחלטה לכתבי הטענות, ומן המסקנה העולה מהשוואה זו בשאלה האם החליט בית המשפט באופן סופי בעניין סעד זה או אחר שהובא להכרעתו.

5.המקרה שבפניי מעורר קושי. עיון בהמרצת הפתיחה, אשר בגידרה ניתנו החלטות בית המשפט, מלמד כי אין חפיפה ברורה בין הסעדים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה לבין החלטות בית המשפט. אכן, בהמרצת הפתיחה נתבקש בית המשפט להצהיר כי מלאי ציוד ומכונות שבבעלות המשיבה, וכלול באיגרת חוב שזו יצרה, אינו בר עיקול על ידי נושים שונים, וכי המבקשת רשאית להשאיר בידה ציוד ומטלטלין שונים וכי משיבים שונים אינם רשאים ליטול או לממש ציוד ומטלטלין אלה, כל עוד הסכם שכירות בין הצדדים עומד בתוקפו.

כמוסבר לעיל, בשלב מאוחר יותר עלתה ההתדיינות על פסים אחרים. תמונת ההתדיינות היא מורכבת. עולה ממנה כי הסכסוך בין הצדדים נפרש על פני שאלות ומחלוקות שונות. מהחלטת בית המשפט מיום 26.5.02 עולה, כי בית המשפט נתבקש להכריע, בין היתר, בשאלת גובה החוב של המשיבה כלפי המערערת. כך עולה גם מהחלטה מאוחרת יותר של בית המשפט מיום 11.6.02. עולה מן ההחלטות, כי אחרי פרעונו של החוב היתה החזקה במפעל שהושכר למערערת אמורה לחזור לידי המשיבה, והליכי כינוס הנכסים להם היה נתון הנכס היו אמורים להתבטל. חישוב החוב נדרש, על מנת שבית המשפט יוכל לקבוע מהו הסכום שרשאית המערערת לחלט מתוך ערבות בנקאית שניתנה לשם הבטחת חובה של המשיבה למערערת. ניתן לומר, כי בשלב זה של ההתדיינות, גובה התשלום שהיה על המשיבה לשלם למערערת, בהמשך לפסק הבורר שניתן בעניין, היה סעד מובחן ומוגדר, אשר בו היה על בית המשפט להכריע.

6.(א) על רקע זה, אני סבור כי הדין בהליך שבפניי הוא עם המערערת. ההחלטה מיום 28.7.02 היוותה שלב חשוב בקביעת סכום החוב של המשיבה כלפי המערערת. לצורך זה, בית המשפט הכריע בהחלטה זו בפלוגתאות שונות שנתגלעו בין הצדדים. עם זאת, ההחלטה מיום 28.7.02 לא התאפיינה בחותם של סופיות. לא נקבע בה סכום החוב, אשר הוא שהיה יעד ההתדיינות. ההחלטה גם לא הכריעה סופית בכל הפלוגתאות שנתגלעו בין הצדדים בדבר קביעתו של סכום זה. אכן, מן הבקשות השונות שהוגשו אחרי מתן החלטה זו, ומשתי החלטות נוספות שניתנו בחודש ינואר 2003, עולה כי לצדדים נותרו טענות לגבי עניינים שלא נדונו בהחלטה מיום 28.7.02, כמו סעיף (בב) לפסק הבורר (אשר כונה בידי הצדדים דו"ח קמיל), ונושא ההוצאות. בין הצדדים אף נותרה מחלוקת לגבי נושא הפיצוי המוסכם, לגביו הוכרע בהחלטה מיום 28.7.02.

(ב) מן החומר שבפניי עולה כי בין הצדדים אף נותרה מחלוקת גם לגבי נושא שבו החליט בית המשפט עוד בטרם ההחלטה מיום 28.7.02. כך, בהחלטה מיום 2.1.03 שב בית המשפט ועסק בנושא הריבית, לגביו החליט קודם לכן בהחלטה מיום 11.6.02. בית המשפט אף קבע בהחלטה מיום 2.1.03 קביעה אופרטיבית הסוטה מהחלטתו מיום 11.6.02.

(ג) גם ההחלטה מיום 2.1.03 לא סיימה את מלאכתו של בית המשפט. בהחלטה נוספת, מיום 13.1.03, שב בית המשפט ונדרש לנושא החוב, ואף תיקן את ההחלטה מיום 2.1.03, באופן שהביא בחשבון את נושא המיכלים, אשר הושמט מן ההחלטה מיום 2.1.03. בית המשפט אף הורה, בהחלטה מיום 13.1.03, על תיקון קביעתו בהחלטה מיום 2.1.03, לעניין הריבית, ובכך קיבל טענה של המערערת.

(ד) התמונה הכוללת, אפוא, היא של התדיינות מורכבת, אשר השאלה שהתעוררה בה נגעה לחישובו של חוב, אשר הצדדים נחלקו לגבי מרכיבים שונים שלו. הצדדים הגישו לבית המשפט קמא כתבי בי דין רבים, בהם הציגו את עמדותיהם לגבי מרכיבים אלה. תהליך הבירור היה תהליך רציף ומתמשך, שהוכרע בסידרה של החלטות, אשר תחילתן קודם להחלטה מיום 28.7.03, וסופן בהחלטות שניתנו אחרי המועד האמור. הסעד הכספי הסופי בהליך נקבע בהחלטת בית המשפט ביום 13.1.03, אשר על פניה היא "פסק הדין" בעניין גובה החוב. לפיכך, הוגש הערעור במועד.

(ה) יצויין, כי מסקנתי זו אינה משתנה אפילו אם אראה את ההחלטה מיום 2.1.03 כפסק הדין שסיים את ההתדיינות, ואת ההחלטה מיום 13.1.03 כהחלטה אשר כל פועלה הוא לתקן עניינים מסויימים בהחלטה מיום 2.1.03. אכן, אפילו היה זה המצב, על פי הדין היה מקום לקבוע כי מירוץ המועדים להגשת ערעור החל עם מתן ההחלטה המתקנת (ראו סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). במצב זה, אין מקום למחיקת הערעור שבפניי, כולו או מקצתו.

(ו) לא נעלם מעיני, כי בפלוגתאות מסויימות הכריע בית המשפט באופן סופי בהחלטה מיום 28.7.02. על בסיס זה, אף הציעה המשיבה בשלבים שונים לפצל את הסעד הכספי, באופן שהתשלום בגין אותם עניינים שאינם שנויים במחלוקת ייעשה לאלתר. אני סבור כי גישתה של המשיבה, הרואה בהחלטה זו משום פסק דין, חותרת לפיצול מלאכותי של החלטה זו מן ההחלטות שבאו בעקבותיה. ספק בעיני גם, אם גישה זו עולה בקנה אחד עם רוחו של מבחן הסעד. מבחן זה נועד לסייע לבית המשפט לזהות החלטות, המסיימות חטיבה עצמאית של ההתדיינות. תכליתו אינה לפרק את ההתדיינות לחלקיקים, אשר לגבי כל אחד מהם קיימת זכות ערעור. תוצאה כזו אינה יעילה. היא נוטה לשבש את הציפיות הסבירות של הצדדים. אף אין בה כדי לקדם את ערכי הצדק הדיוני, העומדים בבסיס זכות הערעור.

כאמור, עולה במקרה שבפניי כי מרכיבים שונים של החוב הכספי של המשיבה נותרו להכרעה גם אחרי יום 28.7.02. בין מרכיבים אלה היה סעיף (בב) לפסק הבורר. עולה גם, כי ההתדיינות נועדה, בחלקה העיקרי, לתרגם את פסק הבורר שניתן, על כל חלקיו, לסעד כספי שניתן לבצעו. במצב זה, ברור כי ההחלטה מיום 28.7.02 היתה שלב חשוב בקביעת הסעד, אך לא הכריעה בו סופית, ולא היתה פסק דין בעניין זה.

(ז) לא למותר להוסיף, כי בין הצדדים התנהלו מגעים שונים לאחר החלטת בית המשפט מיום 28.7.02. ממגעים אלה עולה, כי ברור לשני הצדדים שהסעד הסופי טרם ניתן. במיוחד מעניינת התייחסותו של בא כוח המשיבה במכתב מיום 24.11.02. במכתב זה הציע בא כוח המשיבה לערוך חשבון בין הצדדים, באופן שהסכומים שאינם שנויים במחלוקת יהיו ניתנים למימוש מיידי מן הערבות שניתנה למערערת. בהמשך לכך, ציין בא כוח המשיבה בסעיף 2.3 למכתב, כי "...לא יהיה במימוש הערבות משום ויתור על טענה מטענות מרשתך וכן כי לא יהיה בעצם מימוש הערבות כדי לפגוע בזכות מרשתך להגיש ערעור על פסק הדין לכשינתן ו/או להגיש כל תובענה אחרת" (ההדגשה הוספה). על פניהם, דברים אלה אינם מתיישבים עם הנטען עתה, לפיו פסק הדין ניתן חודשים לפני שנשלח מכתב זה, והם מצביעים, לכאורה, על עמדה לפיה פסק הדין צפוי להינתן במועד עתידי למשלוח המכתב. דברים אלה מקשים לקבל את עמדת המשיבה עתה.

(ח) בשולי עניין זה אעיר, כי המקרה שבפניי שונה בנסיבותיו מזה שנדון בהחלטת כב' הרשמת אפעל-גבאי בבש"א 7132/94, בנק המזרחי המאוחד נ' תעשיות מרסי , פ"ד מט(1), 532. באותה פרשה נקבע, כי החלטה של בית המשפט המחוזי, אשר קבעה את הנוסחה לחישובו של סעד כספי, אך לא קבעה את הסעד עצמו, היוותה פסק דין, שכן הכריעה באופן סופי את כל המחלוקות שבין הצדדים. במקרה שבפני לא נותרה רק "מלאכת החישוב", לאחר מתן ההחלטה ביום 28.7.02. החלטה זו היתה אמנם מפורטת למדי, אך כמוסבר לעיל לא הכריעה סופית בכל מרכיבי סכום החוב. ההחלטות מן הימים 2.1.03 ו-13.1.03, עליהן עמדתי לעיל, אינן נפרדות מהחלטה זו, ואינן בבחינת ספיחים מאוחרים לה. כל ההחלטות מהוות חוליות בשרשרת דיונית אחת, אשר סופה בהחלטה מיום 13.1.03, וכל אחת מהן היתה מרכיב חיוני בעיצובו של הסעד הסופי, אשר היווה את יעד ההתדיינות שבין הצדדים.

7.לחילופין בלבד, ולצורך הזהירות, אבהיר כי אפילו ניתן היה לומר, כי ההחלטה מיום 28.7.03 הינה פסק דין חלקי, באותם עניינים בהם הכריעה, הרי שגם אז הייתי סבור כי יש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דין זה. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שמתכונת ההתדיינות בין הצדדים, כמתואר לעיל, הותירה עמימות ניכרת לגבי מהותם הדיונית של שלבי ההתדיינות השונים. במצב זה, אפילו טעתה המערערת במיון ההחלטה מיום 28.7.02, נראה לי כי המדובר, בנסיבות העניין, בטעות סבירה, אשר מצדיקה להאריך לה את המועד להגשת ערעור לגבי הסוגיות שנדונו בהחלטה האמורה.

בהקשר זה יש לתת את הדעת כי ממילא חלק מן הערעור אינו תוקף את ההחלטה הנ"ל, כי אם את ההחלטות מן הימים 2.1.03 ו-13.1.03, ומבחינה זו ניתן לראות בערעור שהוגש משום הליך תלוי ועומד, אשר מהווה טעם מיוחד למתן ארכה כאמור. אזכיר, כי בהחלטה מיום 2.1.03 הוכרעו עניינים שכלל לא נדונו בהחלטה מיום 28.7.02. אפילו לשיטת המשיבה, הגורסת כי ההכרעה בכל פלוגתא שהתבררה בפסק הבורר מהווה הכרעה סופית, שהיא בבחינת פסק דין, יש לראות בהחלטה מיום 2.1.03 משום פסק דין באותם עניינים בהם הכריע. הואיל והחלטה זו תוקנה ביום 13.1.03, מירוץ המועדים להגשת ערעור לגביה החל עם המצאת ההחלטה מיום 13.1.03.

אוסיף, כי נוכח המכתב הנזכר לעיל מיום 24.11.02, ניתן לומר, בכל הזהירות, כי אם אמנם טעתה המערערת במיון ההחלטה מיום 28.7.02, בסברה כי לא מדובר בפסק דין, המדובר היה בטעות משותפת, אשר גם המשיבה היתה צד לה. המשיבה, כזכור, אף העלתה את עמדתה לעניין זה במכתב שהופנה למערערת. לכל הפחות ניתן לומר, כי מצב זה מדגיש את אי הבהירות בדבר מהותה של ההחלטה האמורה, ומספק נדבך חשוב, ככל שזה נחוץ, למסקנה כי קיים טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור מטעם המערערת. אכן, מכתב זה מלמד כי המשיבה לא גיבשה, בזמן אמת, ציפיה לכך שלא תוטרד בהליך ערעורי ביחס להחלטה מיום 28.7.02, ובכך יש כדי לפעול לטובת מתן ארכה למערערת להגשת ערעורה, על פי השיטה (אותה לא קיבלתי) לפיה ארכה זו נחוצה.

סופם של דברים, הבקשה למחיקת הערעור על הסף נדחית. הערעור והערעור שכנגד נותרים על כנם. התיק יועבר למחלקה המשפטית לשם הוצאת צו בדבר סיכומים בכתב. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.