ע"א 201/06 אהרון בלום נ. חברת ל.ב.א. נכסים בע"מ

1.במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) (ה"פ 282/05) מיום 25.12.05, לפיה הורה בית-המשפט המחוזי לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקש על חלקות 13, 17 ו-18 בגוש 15075, הוגשה הבקשה הנוכחית שבפני להורות על עיכוב ביצוע פסק-הדין.

2.המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בנצרת המרצת פתיחה בעניין סכסוך שעניינו חוזה שנכרת בין המשיבה לבין המבקש, חוזה אותו ביטלה המשיבה, וביקשה מבית-המשפט המחוזי להכריז על בטלותו.

הרקע

3.דוד אולינסקי, יהודי אוסטרלי, ביקש להשקיע מהונו בישראל. על רקע זה התאגדה בשנת 1996 החברה המשיבה (להלן: החברה או המשיבה), ובמניותיה החזיקו שניים, בנאמנות עבורו. החברה רכשה מהונו כברת קרקע בטבריה, על-מנת להקים פרויקט בניה כלשהו. לשם ביצוע הבניה, היא התקשרה, ביום 4.7.1996, בחוזה עם חברת אברהם בר-כוכבא בע"מ (להלן: בר כוכבא).

4.בשנים 1997-2000 נבנה הפרויקט והוא כולל שלושה בניינים ובהם 84 דירות, עם קומת מסחר ובה 10 חנויות. במהלך שנת 2001 החל שיווק הדירות והחנויות, ועד היום נמכרו 27 דירות וכל 10 החנויות. נותרו בידי החברה 57 דירות, אותן לא עלה ביד למכור.

5.ביום 26.6.02 הועברו המניות בחברה לידיו של עורך-הדין אשר ברק (להלן: ברק), שהמשיך והחזיק במניות בנאמנות עבור דוד אולינסקי.

6.בשנת 2002 או בסמוך לכך נוצר קשר כלשהו בין המבקש לבין אולינסקי או מי מטעמו, כשהמבקש מציג עצמו כבעל קשרים טובים בסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות) ובמשרד הקליטה וכמי שיש בכוחו לעשות על-מנת להביא לידי כך, שהסוכנות תשכור את יתרת הדירות שנותרו בידי המשיבה כ"מקבץ דיור", על-מנת להקים בהן "מרכז קליטה" לעולים. המשיבה הסמיכה את המבקש לפעול אצל הסוכנות ומשרד הקליטה בשמה, על-מנת לקדם את הרעיון.

7.ביום 11.9.02 נחתם חוזה בין המשיבה לבין המבקש, הוא החוזה אותו ביטלה המשיבה מספר שנים אחר-כך, ועל ביטול זה ביקשה מבית-המשפט המחוזי להצהיר על בטלותו (להלן: החוזה).

8.בחוזה הנ"ל התחייבה המשיבה למכור למבקש מחצית מזכויות המקרקעין שלה בפרויקט, תמורת סך של 2,422,500 דולר ומע"מ, תמורה, שהוסכם, כי תשולם תוך 4 חודשים. המשיבה התחייבה, מצידה, לחתום על חוזה לשם השכרת הדירות לסוכנות, למגורי עולים ולהקמת מרכז קליטה.

9.ביום 19.9.02 נחתם חוזה בין המשיבה (באמצעות המבקש) לבין הסוכנות. אלא, שקשיים שונים נערמו בדרך למימוש חוזה זה ועד היום הוא לא יצא לפועל.

10.ביום 9.7.03 הגישו חלק מהדיירים בפרויקט עתירה מנהלית לבית-המשפט המחוזי בנצרת, על-מנת למנוע הקמתו של מרכז קליטה במקום. ביום 10.7.03 ניתן לבקשתם צו מניעה זמני, האוסר על הסוכנות לאכלס את המקום בדיירים. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 17.7.03, חזרו בהם הדיירים מעתירתם, לאחר שנציג הועדה המקומית לתכנון ובניה הבהיר את עמדתה המתנגדת בדבר החריגה שבהקמתו של מרכז קליטה ולאחר שהסוכנות היהודית הצהירה, כי לא תאכלס את המבנה "לפני קבלת כל ההיתרים הנדרשים לפי דין".

11.ביום 7.9.03 הודיעה הסוכנות למשיבה ולמבקש, כי החוזה שנחתם עמם הופר על-ידם הפרה יסודית, שכן חלף המועד להגשת האישורים הקבועים בחוזה, ובכללם אישורה של עיריית טבריה.

12.ביום 14.9.03 הגיש המבקש, בשם המשיבה, לוועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה בקשה לקבל היתר לשימוש חורג. לאחר שני דיונים שנתקיימו בפניה, החליטה הועדה, ביום 17.6.04 לקבל את התנגדות הדיירים ודחתה את הבקשה לשימוש חורג. המשיבה הגישה ערר על ההחלטה לועדת הערר המחוזית, אך בדיון שהתקיים ביום 3.5.05 היא הסכימה למוחקו, לאחר שהצדדים הסכימו, "שהבקשה תוגש מחדש כבקשה לשימוש חורג מתכנית, ובה יפורט השימוש החורג המבוקש, והועדה תדון בבקשה בהתאם".

13.ביום 8.5.05 מספר ימים לאחר מחיקת הערר אצל הועדה המחוזית, אץ המבקש ללשכת רישום המקרקעין ורשם הערת אזהרה לטובתו.

14.ביום 18.5.05 הודיעה המשיבה למבקש על ביטולו של החוזה שכרתה עמו, שכן לטענתה הפר אותו הפרה יסודית, בכך שלא שילם את התמורה המגיעה לה ממנו. המשיבה ביקשה מהמבקש למחוק את הערת האזהרה שרשם 10 ימים קודם לכן לטובתו. המבקש דחה את עמדתה של המשיבה כשהוא טוען, במכתב שהפנה אליה ביום 23.5.05, כי לא הוא שהפר את החוזה, כי אם היא שהפרה אותו, שכן הצהירה בפניו בשעתה, כי ניתן להשכיר את הדירות, הצהרה שהתבררה כלא-נכונה.

15.ביום 16.6.05 נמכרו המניות בהן החזיק ברק - לעודד דסאו, ומעתה היה האחרון בעל השליטה בחברה. ניסיונותיו להביא למחיקתה של הערת האזהרה על-ידי שימוש שיעשו עורכי-הדין בייפוי-הכוח שניתן להם, לא עלו יפה והערת האזהרה נותרה בעינה.

16.ביום 9.8.05 הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בנצרת תובענה למתן סעד הצהרתי (ה"פ 282/05) כנגד המבקש ואנשים אחרים שנמחקו בפסק-הדין מהתובענה, בה ביקשה, כי בית-המשפט יצהיר, שההסכם שנחתם בין המבקש לבין המשיבה בטל ומבוטל וכן ליתן צו המורה למשיבים שנמחקו לעשות שימוש בייפויי-הכוח בידם ולמחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובת המבקש או לחילופין להורות לרשם המקרקעין למחוק את הערות האזהרה שנרשמו על שם המבקש להבטחת זכויותיו בדירות בנכס.

17.בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) קיבל, ביום 25.12.05, את תובענת המשיבה במלואה, הצהיר על בטלותו של החוזה והורה לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקש על חלקות 13, 17 ו-18 בגוש 15075.

18.על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת ערער המבקש לבית-משפט זה ובמסגרת הערעור הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור. את בקשתו סומך המבקש על שתיים: ראשית, הוא טוען, כי סיכויו להצליח בערעור טובים. שנית, לטענתו, אם הבקשה לעיכוב ביצוע תידחה ייגרם לו נזק בלתי הפיך, שמשמעותו מחיקת הערות האזהרה, אשר יביא לכך, שהמשיבה תוכל למכור את הדירות הנמצאות במתחם חלקות 13, 17 ו-18 בגוש 15075 ולסכל את האפשרות לקיים את החוזה היה והערעור יתקבל, והמבקש לא יוכל לרכוש את הדירות בחזרה, לעומת המשיבה, לה עלול להיגרם נזק אשר ניתן לפצות עליו, אם יעוכב ביצוע פסק-הדין ותושהה מחיקת הערת האזהרה. לטעמו, מחיקת הערת האזהרה היא מעשה בלתי הפיך. שכן, לעולם לא יוכל המבקש להשיב אליו את החלקות האמורות ולא יוכל להוציא את החוזה אל הפועל, באם יזכה בערעורו. די בכך, לטעמו, על-מנת לעמוד בתנאי של מניעות מלהחזיר את המצב לקדמותו.

מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה ומבקשת לדחותה על הסף עקב הגשתה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים. לטענתה, המבקש העלים מידיעת בית-משפט זה, כי באותו יום בו ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ביום 25.12.05, נתן בית-המשפט המחוזי בירושלים, לבקשת המבקש ובמעמד צד אחד, צו עיקול זמני עד לסך של 4,000,000 ש"ח על מלוא זכויות המשיבה במקרקעין נשוא פסק-הדין וזאת להבטחת התביעה הכספית התלויה ועומדת בבית-המשפט המחוזי בירושלים כנגד המשיבה במסגרת ת.א. 7311/05. בעניין זה מוסיפה וטוענת המשיבה, כי לאחר שמבוקשו של המבקש ניתן לו על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים, ואין לו עוד כל חשש שהמשיבה תרוקן מתוכן, עקב העיקול שהוטל על מלוא זכויותיה במקרקעין, הוא פונה לבית-משפט זה בבקשה לעכב את מחיקת הערת האזהרה ומבלי שהוא מגלה בבקשתו על הסעד הזמני שניתן לבקשתו קודם לכן ותוך שהוא מטעה את בית-המשפט לסבור, כי אי מתן צו עיכוב ביצוע מיידי, יאפשר למשיבה למכור את הדירות באופן מיידי. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי המבקש לא הסתפק רק בעלמת דבר קיומו של העיקול הזמני, אלא בחר להעלים מידיעת בית-המשפט, כי על הערת האזהרה נרשם, ביום 10.8.05, צו מניעה זמני מכוח החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.8.05, אשר אסרה על עורכי-הדין לעשות שימוש בייפוי-הכוח שניתן להם לשם הסרתה וכי כל עוד לא יוסר צו המניעה הזמני, מסרב רשם המקרקעין בנצרת למחוק את ההערה, חרף פסק-הדין. לפיכך, טוענת המשיבה, כי לא הייתה כל דחיפות בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע דנן. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי המבקש לא הוכיח את סיכויי הצלחתו בערעור שהגיש ואף לא הוכיח, כי אם יזכה בערעור, יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו.

דיון

19.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

20.כידוע, הכלל הרחב קובע, כי " הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

בענייננו, עיון בפסק-הדין מלמד, כי עיקר פסק-הדין עוסק בפרשנות החוזה שנכרת בין המבקש לבין המשיבה ואשר עצם כריתתו על-ידי הצדדים כלל לא היו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה, לפיה החוזה היה מותנה בתנאים מתלים, אשר לא התקיימו במועדם ולפיכך יש לראות את החוזה כבטל. טענה זו של המשיבה נסמכת על הוראות החוזה עצמו, הקובע הן את תוכנם של התנאים המתלים והן על חלוף המועד האחרון לקיומם, כקבוע בחוזה עצמו. המבקש, מצידו טען, כי הגם שהוא מודע לכך, שהיה עליו לשלם את התמורה לה התחייב בחוזה, הוא ביקש לשלמה לאחר שיתקבלו כל האישורים הדרושים, שיאפשרו את קבלת ההלוואה מאת הבנק. המבקש טען, כי ההצהרות הכוזבות של המשיבה הן שהביאו לכך, שהוא לא יכול היה לקבל את ההלוואה ולכן לטעמו, המשיבה היא שהפרה את החוזה.

21.באשר לעניינו של המבקש - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבה בעיכוב ביצוע פסק-הדין לבין הנזק שייגרם למבקש אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין, ידה של המשיבה על העליונה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.