ע"א 2050/11 גבריאל דדון נ. יהויקים יוסף חדד

לפניי בקשה למחיקת הערעור על-הסף נוכח היעדרה של זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

המשיב 1 הוא חייב בהליך פשיטת רגל. ביום 20.5.2009 ניתן צו לכינוס נכסיו בשל אי-תשלום חוב למערערים. במסגרת ההליך תפס בא-כוח המערערים, שמונה כמנהל מיוחד, חזקה בנכס מסוים שלטענת המערערים שייך למעשה למשיב 1. אלא שבבית המשפט המחוזי התעוררה מחלוקת בדבר הזכויות בנכס, וביום 15.12.2009 קבע בית המשפט כי אין מקום לברר את המחלוקות בגדרי הליך של בקשה למתן הוראות. לאחר בירורים שקיים המנהל המיוחד הוא פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 15.12.2009 או לביטולה. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 18.4.2010, דחה בקשה זו. כנגד ההחלטה מיום 18.4.2010 הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3836/10). בקשת רשות הערעור נדחתה על-ידי כבוד השופטת א' חיות (החלטה מיום 27.6.2010). או-אז נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת ההוצאות בגין דחיית הבקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי קבע (ביום 27.2.2011) כי יש מקום לחייב את המערערים-הנושים בהוצאות המשיבים 3-1 בגין התגובה שנאלצו להגיש לבקשה לעיון חוזר. כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור שבכותרת.

המשיבות 2 ו- 3 סבורות כי יש למחוק את הערעור מן הטעם שמדובר ב"החלטה אחרת" בעניין פסיקת הוצאות, אשר הערעור עליה טעון רשות. המערערים חולקים על כך וגורסים כי קיימת זכות ערעור במקרה זה. לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אכן אין עומדת למבקשים זכות ערעור בנסיבות העניין. מסקנה זו מושתתת בראש ובראשונה על שני נתונים ברורים:

ראשית , ההחלטה בדבר פסיקת הוצאות (מיום 27.2.2011) היא ללא כל ספק החלטה נספחת להחלטה שקדמה לה (מיום 18.4.2010) בדבר דחיית הבקשה לעיון חוזר. אכן, כפי שעולה באופן ברור מלשון ההחלטה נשוא הערעור, בית המשפט המחוזי השלים בהחלטתו מיום 27.2.2011 את נושא פסיקת ההוצאות בגין דחיית הבקשה לעיון חוזר, וטענות המערערים אינן יכולות בשום דרך לשנות מן העובדה הפשוטה הזו וליצור מסגרת דיונית עצמאית המנותקת כביכול מן ההחלטה מיום 18.4.2010.

שנית , המערערים – הם עצמם – הגישו, ובדין, בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2010. ההליך אכן נדון כבקשת רשות ערעור וככזה הוכרע על-ידי כבוד השופטת חיות. על רקע עובדה זו מובנת ומוצדקת תמיהתם של המשיבים 2 ו- 3, הכיצד זה שהמערערים השיגו על ההחלטה המקורית-העיקרית בדרך של בקשת רשות ערעור, ואילו על ההחלטה הנוספת-המשלימה בדבר ההוצאות סבורים הם כי עומדת להם זכות ערעור?

זאת ועוד, העובדה שהמערערים עצמם הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 18.4.2010 די בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לאפשרות לקבוע כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה מיום 27.2.2011 בשל היותם (כנטען) צד "זר" להליך. אסביר. ככלל, במקום שבו מתנהל "הליך נוסף" שבו מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד "למשפט העיקרי", רואים את ההכרעה בהליך הנוסף כ"פסק-דין" המקנה לצד ה"זר" זכות ערעור (ראו למשל בש"א 8472/09 הוניגבוים נ' כב' השופט מגן אלטוביה (לא פורסם, 8.4.2010)). בענייננו, אחת מטענות המערערים בערעור היא כי הבקשה לעיון חוזר הוגשה על-ידי המנהל המיוחד, וכי הם לא היו צד לה כך שלא היה מקום לחייבם בהוצאות. למותר לציין כי איני מכריע בטענה זו לגופה בגדרי ההליך שלפניי. אולם, לצורך שאלת הסיווג אומר כי העובדה שהמערערים ראו את עצמם צד כשר ובעל מעמד להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 18.4.2010 – היא ההחלטה שדחתה את הבקשה לעיון חוזר – מונעת מהם לטעון היום כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה המשלימה בעניין ההוצאות נוכח היותם "צד זר".

לאור האמור, ומשלא מצאתי גם ביתר טענות המערערים משום נימוק לקיומה של זכות ערעור במקרה זה, באתי למסקנה כי היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור (כפי שהגישו ביחס להחלטה מיום 18.4.2010).

המערערות ביקשו לחלופין כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור יוארך. לבקשה זו ראיתי לנכון להיעתר – בכפוף לתשלום הוצאות הולמות – בעיקר בשים לב לעובדה שהערעור הוגש בתוך המועד הקצוב בדין להגשת בקשת רשות ערעור. לפיכך, אני קובע כי הערעור שבכותרת יימחק; המערערים יהיו רשאים להגיש תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו הליך של בקשת רשות ערעור, ובלבד שתוך אותו מועד ישלמו למשיבים 2 ו-3 שכר טרחת עורך-דין בסך של 4,000 ₪, ויגישו אישור על כך לבית המשפט. יובהר כי הגשת אישור על תשלום שכר הטרחה מהווה תנאי לקבלת ההליך לרישום. ככל שיוגש הליך בקשת רשות ערעור, יציינו המערערים בפתחו כי ניתנה ארכה לפי החלטה זו, ויצרפו את ההחלטה. המזכירות תתייק ההחלטה בתיק השופט.