ע"א 2088/05 עז' המנוח יצחק פינשטיין ז"ל נ. זמירה פינשטיין

השופט א' גרוניס :

1.

סכסוך קרקעות בין בני משפחה אחת מצא דרכו לבית המשפט. מדובר בבני משפחת פיינשטיין מרחובות. בתקופתנו מדובר כבר בצאצאי הצאצאים (דור שלישי ורביעי), של אלה שהחלו לעבד את הקרקע עוד בראשיתה של המאה העשרים. למרבה הצער, וחרף נסיונות חוזרים ונשנים להשיג הסדר פשרה, ממשיכים בני המשפחה להתנצח.

2.

תחילתו של הסכסוך עוד בימים עברו. בשנת 1950 הושג הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרת מספר תביעות שהוגשו לבית משפט השלום ברחובות. הסדר הפשרה קבע כיצד יתחלקו ויירשמו נכסי המקרקעין בין בני המשפחה. חלפו חמישים שנה מאז השגתו של הסדר הפשרה, והנה בשנת 2000 מצאו עצמם בני המשפחה שוב בסכסוך. לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה תביעה ותביעה שכנגד. בתביעות נתבקש בית המשפט ליישם את מה שהוסכם בשנת 1950. כנגד התביעה והתביעה שכנגד הועלתה טענת התיישנות (אם כי לא על ידי כל הנתבעים). בית המשפט המחוזי דחה את התביעה והתביעה שכנגד מחמת התיישנות. בפנינו שני ערעורים על פסק הדין.

3.

הגענו לכלל דעה, כי דינם של שני הערעורים להדחות. בעלי הדין יצאו מנקודת הנחה כי עסקינן בשאלה האם התיישן פסק הדין משנת 1950. הואיל וזו היתה הנחתם המשותפת של המעורבים, נלך אף אנו בדרך זו. סעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע כי תקופת ההתישנות לגבי פסק דין הינה עשרים וחמש שנים, וזאת אם "הזכאי לפיו [לא] עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו".

מסכימים אנו עם בית משפט קמא, כי לא הוכח בפניו שבמשך עשרות שנים נעשתה פעולה לביצועו של פסק הדין. משכך, לא היה מנוס מקבלתה של טענת ההתישנות. בנסיבות העניין, גם אין זה משנה שאחת מבעלי הדין לא העלתה טענות התיישנות. העניין הוא כה מורכב, עד שלא ניתן לעשות הפרדה בין אלה שלגביהם תחול התיישנות לבין האחרים.

4.

התוצאה היא, שאנו דוחים את שני הערעורים.

אף בעניין ההוצאות נלך בדרכו של בית המשפט המחוזי ולא נעשה צו להוצאות.