ע"א 2113/06 עאטף סלימאן נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

השופט א' גרוניס:

1.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל), בו חויבו המערערים לשלם למשיב (להלן - הבנק ) סכום העולה על שלושה מיליון ש"ח בצירוף ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין וכן על החלטה קודמת של בית המשפט. פסק הדין ניתן בעקבות החלטה של בית המשפט המחוזי שדחתה בקשת רשות להתגונן שהגישו המערערים וכן בקשה לצו מניעה זמני שיאסור נקיטת הליכי הוצאה לפועל ומימוש נכסים.

2.

הבנק הגיש ביום 2.6.04 תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המערערים. סכום התביעה הועמד על 3,015,033 ש"ח ליום הגשתה. בתביעה נטען כי המערער 1 (להלן - המערער ) פתח בשנת 1981 חשבון באחד מסניפי הבנק. לגבי המערערים 4-2 נטען בתביעה כי הם חתמו על כתבי ערבות שבאו להבטיח כל חוב שהגיע לבנק מן המערער. לכתב התביעה צורפו נספחים שונים. בין היתר, צורפה הבקשה לפתיחתו של החשבון שנחתמה על ידי המערער, דף החשבון המצביע על היתרה האחרונה, וכן כתבי הערבות עליהם חתמו המערערים 4-2. מסמך נוסף שצורף היה מסמך מיום 31.10.00 (להלן - ההסדר ). ההסדר מנוסח כמכתב של המערער אל הבנק. בהסדר מפורטים חשבונות שונים והיתרה בהם וכן הלוואות שונות. בהסדר נאמר כי החוב הכולל של המערער לבנק הסתכם ביום 23.10.00 בסכום של 2,978,271 ש"ח. בהסדר התחייב המערער לשלם את החוב בתשלומים, הכל כמפורט שם. המערערים 4-2 חתמו על ההסדר כערבים ואישרו כי הם מסכימים לאמור בו. דומה, שאין מחלוקת כי ההסדר הוכן על ידי הבנק. בנוסף לערבויות שנחתמו על ידי המערערים 4-2, ניתנו על ידי המערער ואנשים אחרים משכנתאות על שני נכסי מקרקעין ואף זאת על מנת להבטיח את חיוביו של המערער כלפי הבנק.

3.

המערערים הגישו בקשה, בה עתרו למחיקתה של הכותרת "סדר דין מקוצר" ולמתן רשות להתגונן. הבקשה נתמכה, בין היתר, בתצהיר של המערער. בהמשך

הוגש תצהיר נוסף של המערער לתמיכה בבקשה. בנוסף לבקשה זו הגישו המערערים בקשה למתן צו מניעה זמני, בה עתרו לאסור על הבנק לנקוט הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתאות שלזכותו. הדיון בשתי הבקשות אוחד. בתצהיר טען המערער כי מנהל סניף הבנק הגיע לביתו בחודש אוקטובר 2000 והחתימו על ההסדר. לדברי המערער, המקום המיועד להכנסת הסכומים השונים בהסדר היה ריק שעה שהוא והמערערים 4-2 חתמו עליו. המערער אף כתב בתצהיר כי מנהל הסניף הסביר לו באותו מעמד כי להערכתו יתרת החוב לא תעלה על 500,000 ש"ח וכי הלה ביקש שיופקד לחשבון מידי חודש סכום שלא יפחת מעשרת אלפים ש"ח. בהמשך התצהיר נקב המערער בסכומים שונים אותם הפקיד לטענתו במהלך השנים לחשבון. לתצהיר צורף, בין השאר, מכתב מיום 6.9.02 שנשלח לבנק על ידי המערער. כבר במכתב זה הועלתה הטענה כי מנהל הסניף אמר למערער בחודש אוקטובר 2000, בעת שנחתם ההסדר, כי להערכתו יתרת החוב לא תעלה על 500,000 ש"ח. במכתב כתב המערער כי התפלא לשמוע שבאותו תאריך - 6.9.02 - חייב היה עדיין לבנק סכום של 800,000 ש"ח. המערער אף טען בתצהיר כי בתקופה שמחודש אוקטובר 2000 ועד ליום 10.6.04 שילם לבנק סכום של 1,347,025 ש"ח.

4.

בית משפט קמא קיים דיון אחד בשתי הבקשות שהוגשו לו. במסגרת הדיון נחקר המערער חקירה לא קצרה. בית המשפט החליט, כאמור, לדחות את שתי הבקשות שבפניו. לעניין הסעד למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" קבע בית המשפט כי נתמלאו הדרישות שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות ) לעניין הגשתה של תביעה בסדר דין מקוצר. זאת, שכן לתביעה צורפו העתקים של הסכם פתיחת החשבון ודף המצביע על היתרה בחשבון סמוך להגשת התביעה. יצוין, כי בית המשפט המחוזי העיר, כי ראוי היה להגיש בקשה נפרדת למחיקת כותרת ולא להצניע את הבקשה למחיקת כותרת בתוך הבקשה לרשות להתגונן. אשר לבקשת הרשות להתגונן: בית המשפט ציין, כי במהלך חקירתו של המערער על תצהירו הוצגו לו שני מסמכים בהם התחייב המערער להסדיר את חובו לבנק, האחד מיום 26.3.98 והאחר מיום 23.2.00. המסמך הקודם בזמן הינו הסכם בין הבנק לבין החייב, בו אישר החייב שהחוב הכולל שלו לבנק ליום 25.3.98 עמד על סכום של 3,197,704 ש"ח. המסמך האחר, זה מיום 23.2.00, דומה מאוד להסדר מיום 31.10.00. במסמך השני מדובר בחוב כולל לבנק בסכום של 3,117,510 ש"ח. גם בשני מסמכים אלה התחייב המערער לפרוע את חובו לבנק בתשלומים. בית משפט קמא התייחס בהחלטתו להסדר. הוא ציין, כי אדם החותם על מסמך דוגמת ההסדר מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי על מנת לשלול את החזקה מוטל עליו נטל כבד. עוד נאמר בהחלטה, כי המערער לא טען שלא ניתן לו או לערבים לקרוא את ההסדר או כי מסמך זה נכתב בשפה שהוא או הערבים אינם שולטים בה. מכאן מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא נתקיימו נסיבות קיצוניות יוצאות דופן המאיינות את ההסכמה, כפי שזו עולה מן ההסדר. על כן נדחתה בקשת הרשות להתגונן וממילא נדחתה אף הבקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

5.

תחילה נתייחס בקיצור נמרץ לטענה כי התביעה לא מילאה אחר הדרישות לעניין "סדר דין מקוצר". בדין נדחתה הטענה. כפי שראינו, הבנק צירף לכתב התביעה העתק של דף פתיחת החשבון, של היתרה הסופית ושל כתב הערבות. די בכך על מנת לקיים את הדרישות שבתקנות בכל הנוגע לשאלה מהם התנאים להגשתה של תביעה כספית של בנק בסדר דין מקוצר נגד בעל חשבון ונגד ערב (ראו למשל, ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מה(3) 188 (1991)). נעיר, כי הבנק צירף לכתב התביעה גם את מסמך ההסדר, אף שנראה כי לא הייתה כל חובה לצרפו (אפשר שהיום הדין שונה לאור תיקונה של תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בשנת 2006: ק"ת 6490, תשס"ו (14.6.2006) עמ' 834). ראוי לזכור, כי הסכום הנתבע היה הסכום הנקוב בדף החשבון למועד הגשת התביעה (חודש יוני 2004) ולא יתרת החובה במועד עשייתו של ההסדר (חודש אוקטובר 2000). לעניין עמדתו של בית המשפט בדבר הצורך להגיש שתי בקשות נפרדות, האחת למחיקת כותרת והאחרת למתן רשות להתגונן, נבהיר כי אין חובה לעשות כן. אין מניעה, ואפשר שעדיף הוא, להגיש בקשה אחת שתכלול שני סעדים: הסעד הראשון יהא מחיקת כותרת והסעד החלופי - רשות להתגונן. כך יוכל בית המשפט (או הרשם) לטפל בשתי הבקשות בעת ובעונה אחת ולהביא בדרך זו לחיסכון בזמן שיפוטי (רע"א 10227/06 בובליל נ' עו"ד אינדיג (לא פורסם, 5.2.07), פיסקה 6).

6.

השאלה הנשאלת עתה היא האם צדק בית המשפט המחוזי שעה שדחה את הבקשה למתן רשות להתגונן. כאמור, בתצהירו של המערער הוא אמר במפורש כי חתם על ההסדר בלא שהופיעו בו סכומים כלשהם. בתצהיר אף נאמר, כי מנהל סניף הבנק העריך, שעה שהחתים את המערערים על ההסדר, כי החוב לבנק עומד על 500,000 ש"ח. כזכור, הסכום הכולל של החוב הנקוב בהסדר היה 2,978,271 ש"ח. טענות אלה של המערערים לא התמוטטו במהלך החקירה הנגדית. על כן, אין זה ברור מדוע בית המשפט ראה לנכון לדחות מכל וכל את הטענה בכל הנוגע להסדר. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שלפני ההסדר, בשתי הזדמנויות שונות, חתם המערער על מסמכים בהם אישר כי הוא חייב סכומים של מיליוני שקלים לבנק. המסמך משנת 1998 הינו בעל חשיבות שולית, שכן מאז שנחתם ועד להגשת התביעה חלפו כשש שנים. לעומת זאת, המסמך האחר נעשה בחודש פברואר 2000, כלומר כשמונה חודשים בלבד לפני ההסדר. במסמך זה אישרו המערערים כי החוב הכולל לבנק היה בסך 3,117,510 ש"ח. ניתן אולי להבין מדוע המערער לא התייחס למסמך בתצהירו, שהרי הוא לא צורף לכתב התביעה (כפי שהערנו, נראה כי לא הייתה אז חובה לצרפו). מכל מקום, ניתן היה לצפות, כי כאשר המסמך מחודש פברואר 2000 הוגש למערער במהלך חקירתו, היה הוא נותן הסבר למסמך, ולוּ במסגרתה של חקירה חוזרת. הדבר לא נעשה. כלומר, נותרים אנו עם טענתם של המערערים לגבי ההסדר, בצירוף טענה ששולמו כספים לבנק לאחר עשיית ההסדר, אך בלא שניתן כל הסבר לגבי המסמך הקודם בזמן, זה מחודש פברואר 2000. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מן העובדה שחלפה תקופה של כשלוש שנים וחצי מעת עשיית ההסדר ועד להגשתה של התביעה. יש לזכור, כי התביעה לא התבססה על סכום החוב שבהסדר, אלא על יתרת החובה בחשבון בחודש מאי 2004. המערערים לא התייחסו לאפשרות שהחוב צמח במהלך התקופה מאז עשייתו של ההסדר, למעט אמירות מסוימות בדבר תשלומים שבוצעו במהלך התקופה. בנסיבות המתוארות, כאשר הטענה נגד תוקפו של ההסדר לא נסתרה, אך מצד שני התביעה לא נסמכה כלל על ההסדר וכאשר לא ניתן הסבר מספק לגבי מה שאירע במהלך השנים עד להגשת התביעה, נראה לנו שראוי ליתן רשות להתגונן, אך להתנותה בהפקדה של 1 מיליון ש"ח.

7.

אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין ואת ההחלטה שלא ליתן רשות להתגונן ולהימנע ממתן סעד זמני. ניתנת בזה רשות להתגונן וכן ניתן צו מניעה זמני האוסר על נקיטת הליכי הוצאה לפועל. צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד להכרעה בתביעה. הרשות להתגונן והסעד הזמני מותנים בכך שהמערערים יפקידו בקופת בית המשפט סכום של 1 מיליון ש"ח במזומן או באמצעות ערבות בנקאית צמודה למדד המחירים לצרכן. הערבות תופקד לא יאוחר מיום 14.8.08. היה והסכום לא יופקד כאמור, יעמוד על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועימו ההחלטה שנתן. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.