ע"א 2132/02 רבוע כחול - ישראל בע"מ נ. עירית רמת גן

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור.

1.הבקשה שבפניי הוגשה ביום 10.3.02. עניינה הוא פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ביום 24.1.02, בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת. המבקשת סבורה, כי על הערעור על פסק דין זה חלה הוראת תקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001, לפיה ערעור מינהלי יש להגיש תוך 45 ימים. על פי גישה זו, ביום 10.3.02 חל המועד האחרון להגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. ברם, המבקשת הגישה את הבקשה שבפניי, "למען הזהירות", נוכח האמור בתקנה 33 לתקנות האמורות, לפיה המועד להגשת ערעור בזכות על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים הוא 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

לטענת המבקשת, גם אם תקנה 33 האמורה חולשת על העניין, קם טעם מיוחד למתן ארכה בנסיבות העניין, נוכח העובדה שבבית המשפט המחוזי מתקיימת התדיינות דומה לזו נשוא ההליך שבכותרת, לגבי שני סניפים נוספים של המבקשת. התדיינות זו טרם הוכרעה. גם לגבי ההליכים הנוספים, כך המבקשת, תוכל לערער, ועל כן ברור, לשיטתה, כי יהא צורך בהכרעה שיפוטית של בית המשפט העליון בעניין.

2.דין הבקשה להידחות.

(א) אשר למועד הגשת הערעור. לא יכול להיות ספק, כי על העניין שבפניי לא חלה הוראת תקנה 23 האמורה, כי אם הוראת תקנה 33. תקנה 23 עוסקת בערעור מינהלי על החלטה של בית דין מינהלי. הדברים ברורים לגמרי מן התקנה, ומן המסגרת החקיקתית בה היא נתונה (ראו סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; ראו גם תקנות 22 ו-27 לתקנות הנ"ל). התקנה היחידה הרלוונטית לעניין היא תקנה 33, הקובעת את המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט בעתירה מינהלית. מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה שבפניי, ומכאן כי ישנו צורך מעשי בהארכת מועד לשם הגשת ערעור, ואין מדובר בבקשה מטעמי זהירות גרידא.

(ב) מתן הארכה האמורה מותנה בקיומם של טעמים מיוחדים, כקבוע בתקנה 38 לתקנות סדרי הדין האמורות. צודקות המשיבות בטענתן, כי סיבת האיחור בהגשת הבקשה שבפניי לא הובהרה כל צרכה. ניתן להבין מתוך הבקשה שבפניי, כי הסיבה נעוצה בטעות בדין לעניין המועד להגשת הערעור. ברם, איני סבור כי בנסיבות העניין המדובר בטעות סבירה, על רקע העדרה של כל אי בהירות ממשית בדין בנוגע למועד להגשת ערעור לבית משפט זה, ומה גם שנסיבותיה וסיבותיה של טעות אפשרית כזו לא פורטו ולא הובהרו. על כן, אין בטעות כזו כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה.

(ג) אף הטעם של התדיינות נוספת בבית משפט קמא, בין אותם צדדים, אינו מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. אין מדובר בהליך התלוי ועומד בבית משפט זה. יתכן כי בעקבות ההתדיינות בבית משפט קמא יתקיים הליך בבית משפט זה, ויתכן שלא. במצב זה, לא אוכל לקבוע כי נוכח ההליכים האחרים שבין הצדדים, היעתרות לבקשה שבפניי לא תהא כרוכה בהכבדה או בפגיעה בבעלי הדין שכנגד, אשר היו רשאים לגבש ציפיה לכך שלא יוגש ערעור בעניינם, בחלוף התקופה הקבועה לכך בדין. אף לא אוכל לקבוע, כי טעמים של יעילות דיון מצדיקים, במצב האמור, מתן ארכה (ראו, להעדרו של טעם מיוחד במצב דומה, זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, (ירושלים 195) בעמוד 893).

(ד) זאת ועוד, קיומם של הליכים נוספים, באותו נושא עצמו, מלמד כי אם יהיה בכך צורך, תוכל המבקשת לערער לבית משפט זה במסגרת אותם הליכים נוספים. מכך עולה, כי אין צורך במתן הארכה בעניין שבפניי על מנת שהדרך תהא פתוחה בפניי המבקשת, ככל שהדבר יהא דרוש, לשטוח את טענותיה בפניי בית משפט זה. גם מבחינה זו איני מוצא טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת.

סופם של דברים. לא השתכנעתי כי קיים טעם מיוחד, כנדרש, למתן הארכה המבוקשת. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסך 2,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.