ע"א 2142/07 אלישבע צירינג נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ

1.

בפניי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ענת ברון ), ולחלופין – למתן סעד זמני לתקופת הערעור שהגישו המבקשות על פסק הדין. בפסק הדין נתקבלה תובענה שהגיש המשיב 1 (להלן: הבנק ) על דרך של המרצת פתיחה, כנגד המבקשות והמשיב 2, באופן שנקבע כי הבנק זכאי לרישום משכנתא לטובתו על זכויות המבקשת 1 בדירה, שהיא והמבקשת 2 – בִּתה – הן בעלות זכויות החכירה בה, בחלוקה שווה ביניהן. כן נקבע כי שטר המשכנתא יכלול את התנאים המקובלים בבנק ובכלל זה ויתור על ההגנות שבסעיפים 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

2.

ביסוד התובענה עומדת הלוואה שניתנה על-ידי הבנק למי שהוצג כרוכש הדירה (המשיב 2, שהיה באותה עת בן-זוגה של המבקשת 1 ) כנגד מישכון זכויותיו החוזיות של רוכש הדירה והתחייבות שלו לרישום משכנתא לטובת הבנק, וכן כנגד התחייבות בכתב של המוכרת – המבקשת 1 – לרישום משכנתא על זכויותיה בדירה לטובת הבנק להבטחת פרעון ההלוואה, בהתקיים תנאים כמפורט בכתב ההתחייבות עליו חתמה. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי ההלוואה ניתנה למשיב 2 במרמה, לאחר שהלה הציג בפני הבנק מסמך לפיו המבקשת 1 היא בעלת מלוא זכויות החכירה בדירה, וכי היא התקשרה עמו בהסכם למכירת זכויותיה אלו. אותו הסכם מכר בוטל לאחר מכן, בלא שניתנה על כך הודעה לבנק. כפועל יוצא מכך הזכויות לא הועברו למשיב 2, וממילא לא נרשמה משכנתא על זכויותיו. המשיב 2 לא השיב לבנק את מלוא כספי ההלוואה חרף התחייבותו, ועל כן הגיש הבנק את התובענה, כאשר כסעד חלופי (שלבסוף רק עליו עמד המשיב 1) – ביקש הבנק כי תיקבע זכותו לרשום משכנתא לטובתו על זכויותיה של המבקשת 1 בדירה, מכוח כתב ההתחייבות עליו חתמה לטובתו. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי אף שהמבקשת 1 והמשיב 2 חיו כבני זוג באותה תקופה, הרי שמעשה המרמה הנ"ל נעשה ללא ידיעתה של המבקשת 1. עם זאת, כיוון שהמבקשת 1 אכן נתנה התחייבות כלפי הבנק לרשום משכנתא לטובתו (לגבי חלקה בדירה) בהתקיים תנאים מסוימים, שהתקיימו במקרה זה (אי-השלמת העברתה של חלקה בדירה למשיב 2 עד למועד מסוים, והטלת עיקול על המקרקעין), הרי שהבנק זכאי לסעד החלופי שהוא עתר לו.

3.

המבקשות הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, בו הן משיגות בעיקר על קביעותיו המשפטיות של בית המשפט הנכבד קמא בהשתלשלות העובדתית המסובכת שהתהוותה כאן. לאחר הגשת הערעור, בתאריך 8.7.2007, רשם הבנק משכנתא לטובתו על זכויותיה של המבקשת 1, ופתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשת 1 בגין שטר המשכון שנרשם מכוח פסק הדין. בעקבות זאת הגישו המבקשות לבית המשפט הנכבד קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט הנכבד קמא קבע – ובדין כך– כי פסק הדין כבר בוצע במלואו עת נרשמה משכנתא לטובת הבנק, ולפיכך לא ניתן לעכבו עוד, והתרופה הראויה היא לבקש סעד זמני במסגרת הערעור. זאת אכן עשו המבקשות – כסעד חלופי – בבקשה שבפני.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה שהוגשה לה מטעם הבנק, בצרופותיהן ובפסק הדין, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל חלקית בלבד.

משפטית, אחת הסוגיות העיקריות שבפנינו היא איזו הלכה יש ליישם בנסיבות המיוחדות שנקבעו פה לגבי המבקשת 1: את הלכת

שטיינמץ (רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן , פ"ד נו(5) 593 (2002)), או את הלכת

שפייזמן (ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן , פ"ד נז(2) 145 (2000)). ראו גם: ע"א 4407/06 בנק הפועלים בע"מ נ' זכריה (לא פורסם, 17.9.2008).

עד שיוכרע עניין מורכב זה במכלול שבפנינו ובשים לב לכך שאין חולק כי זכויותיה של המבקשת 2 (בתה של המבקשת 1) בדירה שמורות לה וכי שתי המבקשות מתגוררות בדירה – ניתן בזאת (ברוח הצהרתו החילופית של הבנק בתגובתו לבקשה) צו האוסר על פינוי המבקשות מן הדירה עד להחלטה אחרת במסגרת הערעור. אין באמור כדי למנוע מן הבנק מלהמשיך בהליכי מימוש המוקדמים לפינוי, לרבות הגשת תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין שבין המבקשת 1 לבין המבקשת 2.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.