ע"א 2144/98 א.ש. רהט הנדסה בע"מ נ. כונס הנכסים לנכסי הר-סיך לבנין בע"מ

שתי שאלות עומדות על הפרק בנוגע לתיקים שבכותרת: האחת , האם ההליך שנקטו בו המערערות, היינו, הגשת ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17.2.98 ומיום 25.2.98, היה כדין, או שמא צודק המשיב הטוען כי יש למחוק את הערעור על הסף בשל כך שנדרשה רשות להגשתו; השניה , בהנחה שתתקבל טענת המשיב וייקבע כי ההליך הנכון הוא בקשה לרשות ערעור, האם הוכח קיומו של "טעם מיוחד" הנדרש להארכת המועד במקרה זה, כטענת המערערות במסגרת בש"א 2794/98. אעיר, כי במהלך הדיון בפני הוסכם כי הבקשה שהגישו המערערות לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (בש"א 2795/98) התייתרה בשל כך שהמזכירות קיבלה את ע"א 2144/98 לרישום.

המדובר בבקשה לאכיפת איגרת חוב ומינוי כונס נכסים שהגיש בנק הפועלים בע"מ בבית המשפט המחוזי בנצרת נגד החברה הר-סיך לבנין בע"מ (להלן: הר-סיך). הבקשה התקבלה וניתן פסק דין על-פיה בהעדר הגנה בתאריך 2.11.97. המשיב, עו"ד יצחק מירון, מונה כונס נכסים.

בין המערערות לבין הר-סיך נכרת חוזה שעניינו ביצוע עבודות בניה קבלניות. במסגרת קיום החוזה הוציאו המערערות ומסרו לפקודת הר-סיך שיקים. המשיב הגיש את השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ואילו המערערות הגישו התנגדות לביצועם. כפי שנאמר בהחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 17.2.98, מושא הערעור, "העניין כולו נדון בימים אלה בבית-משפט השלום בעפולה". עוד יש לציין, כי בקשר עם אותו הסכם קיבלו המערערות ערבויות בנקאיות מבנק הפועלים. בית המשפט של כינוס - על פי בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב - הורה לבנק לכבד אותן ערבויות. במסגרת הבקשה לביצוע השיקים בלשכת ההוצאה לפועל ניתנו לבקשת המשיב צווים לעיקול הכספים המגיעים למערערות מן הבנק מכוח אותן ערבויות בנקאיות. המערערות פנו לבית-המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת תיק הכינוס, בבקשה למתן הוראות, וביקשו כי בית-המשפט יורה למשיב להפסיק את גביית השיקים הנ"ל. כן התבקש כי יינתנו הוראות נוספות למשיב בקשר עם הבקשה העיקרית להפסיק את הליכי גביית השיקים (לבטל את העיקול שהטילה לשכת ההוצאה לפועל על כספי הערבויות הבנקאיות; לחייב את המשיב לכבד הוראות שנתנה הר-סיך למערערות בדבר תשלום כספים לצדדים שלישיים). בית המשפט דחה את הבקשה למתן הוראות, ובשולי החלטתו מיום 17.2.98 נאמר:

- "בין המבקשות (המערערות - א.א.ג) והכונס (המשיב - א.א.ג) מתנהלים בית משפט השלום בעפולה הליכים בנוגע לביצוע השיקים. במסגרת זו אמור בית המשפט לדון גם בשאלת העיקול על כספי הערובות הבנקאיות. לדעתי, השאלה אם בוצע קיזוז של הערובות והתשלומים לספקים כנגד סכומי השיקים, והשאלה האם קיזוז כזה אפשרי מבחינה עובדתית ומשפטית, נוגעות ללב המחלוקת ובית משפט השלום חייב לדון בהן. הבינותי, מכתבי בי דין, כי אכן תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום בקשה זהה לבקשה שבפני.

ההליך שבפני נוצל, כמסתבר, למטרה אחת שבית משפט השלום אינו יכול להיענות לה: ליתן לכונס הנכסים הוראות לחדול מהתביעה בגין השיקים. אך, הוראה זו אין לה מקום, גם לא במסגרת תיק אכיפת אגרת החוב. כבר אמרתי בדיון בתיק העיקרי כי כונס הנכסים אינו זקוק להוראה לשם הגשת בקשה לבצוע השיקים, והוא אף חייב לעשות כן לשם שמירה על קופת הכינוס. למבקשות אין כל זכות שלא להתבע לדין בגין שיקים שנתנו".

על ההחלטה הנ"ל הוגש ערעור לבית-משפט זה (ע"א 2144/98). המשיב טוען כי נדרשה רשות לערער מאחר שהמדובר ב"החלטה אחרת".

אני סבורה, כי הצדק עם המשיב. אבאר עמדתי.

המבחן המקובל להבחנה בין פסק דין לבית "החלטה אחרת" הוא "אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית-המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין" (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 756).

בענייננו, המדובר בהליך של כינוס נכסים על-פי סעיף 194 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג1983- (להלן: פקודת החברות), ובבקשה למתן הוראות במסגרתו של אותו הליך. לכאורה , כל עוד ממשיכים הליכי הכינוס ועד לסיומם (בדומה להליכי פירוק), הרי שהחלטות הניתנות בבקשות למתן הוראות לפי סעיף 200 לפקודת החברות (או סעיף 310 לפקודת החברות במקרה של פירוק) תהיינה תמיד "החלטות אחרות", שהרי הליכי הכינוס או הפירוק ממשיכים. ואולם, לא היא. ההלכה היא, כי במסגרת הליכי פירוק חלים כללי הערעור הרגילים, "ומאחר שאין חולקים עוד על כך, שבית המשפט המחוזי סיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, אף כי הליכי הפירוק יימשכו, הרי שהמדובר בפסק דין" (רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4) 393, 394; וראה גם: בש"א 1205/93 (ע"א 796/92) בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מ.ל.ת. מבנים לתעשיה בע"מ ואח', פ"ד מז(2) 26, 28; בש"א 375/97 קדם שמעון ואח' נ' אופיר בלום, עו"ד ואח' - לא פורסם).

כך נקבע עוד לפני כן בכל הנוגע לבקשה למתן הוראות המוגשת במסגרת הליך של כינוס נכסים - כפי שארע בענייננו. כוונתי לבר"ע 77/77 כונס הנכסים של דגמית תעשיות בע"מ נ' תעשיות עץ קשת ואח', פ"ד לב(1) 444. באותו ענין פנה כונס הנכסים לבית המשפט וביקש הוראות בנוגע לסכום כסף שנתקבל בידו - האם לשלם את הכסף למשיבה הראשונה או להשאירו בקופת הכינוס ולרשום את זכותה של המשיבה הראשונה כנושה רגיל. בית-המשפט החליט כי על הכונס לשלם למשיבה הראשונה את הכסף. על כך הוגשה בקשה לרשות ערעור. בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה הראשונה, כי הליך ההשגה הנכון היה ערעור. וכך נאמר שם: "לפי המבחן שקבענו בע"א 39/60, שאחריו הלכנו עד כה, השאלה אם ההחלטה פסק דין היא או החלטה אחרת תלויה בכך אם מסתיימת מלאכת השופט עם מתן ההחלטה לגבי אותם צדדים שהיו נוגעים בה. אכן, פעולותיו של כונס הנכסים טרם באו על סיומן ובית המשפט יכול שיידרש להכריע בעתיד בשאלות הרבה העלולות להתעורר במהלך כינוס הנכסים, ואולם כאן באה בפני הנשיא התורן המלומדת, בלבוש של בקשה למתן הוראות, בקשה להכריע לגבי זכויותיו של נושה, היינו המשיבה הראשונה... בפלוגתא זו הכריע בית המשפט המחוזי סופית והמשיבה הראשונה יוצאת לחלוטין מן התמונה, ואין לה עוד כל ענין או חלק בכינוס הנכסים היכול להימשך בין צדדים אחרים" (שם, בעמ' 446-445).

לא למותר להעיר, כי השאלה אם הליכי פירוק או כינוס מתאימים לבירור סכסוכים בין כונס או מפרק לבין צדדים שלישיים על דרך של בקשה למתן הוראות איננה נקייה מספיקות, והיא חוזרת ומתעוררת בפני בתי המשפט. הכלל הוא, כי "...אין ההליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 310 (ב) לפקודת החברות [נוסח חדש] יכול לשמש תחליף לתביעה של כונס או של מפרק נגד צד שלישי. ייתכנו מקרים, שבהם יכול בית-משפט, במסגרת הליך כזה, להכריע בפלוגתא בין המפרק לבין צד שלישי, אגב הדיון בבקשתו של המפרק (הדגשה במקור - א.א.ג.). תנאי הוא, שההכרעה באותו סכסוך עם צד שלישי תהיה דרושה כדי להחליט מה הן ההוראות שתנתנה למפרק. הוראות למפרק הינן מרכזו וליבו של הליך כזה. כאשר לא מתבקשות הוראות כלל, וההליך מיועד אך ורק לבירור הסכסוך עם צד שלישי - אין בקשה למתן הוראות ההליך המתאים" (ע"א 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) ואח', פ"ד מה(4) 741, 746; וראה גם: ע"א 5736/94 "אומצא" מפעלי בשר בע"מ נ' מחסני קירור באר שבע (1986) בע"מ ואח' - לא פורסם; דנ"א 5710/97 "אומצא" מפעלי בשר בע"מ נ' מחסני קירור באר שבע (1986) בע"מ ואח' - לא פורסם).

במקרה שבפנינו אין בהחלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת מושא הערעור משום "פסק דין" הפותר את הסכסוך בין המערערות לבין המשיב. זכויותיהם המהותיות של אלה יוכרעו בהליכים למימוש השיקים המתנהלים בבית-משפט השלום בעפולה. בניגוד לענין שהובא להכרעת בית המשפט בבר"ע 77/77 הנ"ל, שם נדרש בית-המשפט במסגרת הליך כינוס הנכסים להחליט באופן סופי בדבר טיב זכויותיה של המשיבה הראשונה כנושה של החברה שבכינוס, בענין שבפני התבקש בית המשפט על-ידי המערערות להורות למשיב לחדול מהליך גביית השיקים שהוא מנהל נגד המערערות בבית המשפט המוסמך. החלטת בית המשפט הדוחה את הבקשה לא קבעה דבר בסכסוך שבין הנצים והחזירה אותם לזירת ההתכתשות בבית משפט השלום.

במובן זה, אין המדובר ב"פסק דין" כי אם ב"החלטה אחרת" - החלטה הדוחה את הבקשה למתן הוראות, אך אינה "סוגרת את התיק" או קובעת באופן סופי דבר בנוגע לשאלות שבמחלוקת בין הצדדים. זוהי החלטת ביניים במסגרת הליך כינוס הנכסים הנתון בפיקוח בית המשפט, כמו גם ההחלטה שהוזכרה בענין כיבוד הערבויות הבנקאיות, אשר ניתנה בבקשה דומה למתן הוראות שהגיש המשיב. קבלת גירסת המערערות משמעה סיווגה של כל החלטה הדוחה או מקבלת בקשה למתן הוראות על יסוד פנייתו של כונס נכסים, הכונס הרשמי, נושה ואחרים כפסק דין, בשל כך שיש בה החלטה סופית בבקשה שהובאה בפני בית המשפט. תוצאה זו, כמובן, אינה מתקבלת על הדעת.

מסקנתי היא, איפא, כי נדרשה רשות לערער במקרה זה. לפיכך, יש למחוק את ע"א 2144/98 מן הרישום.

עתה יש לפנות לשאלה, אם הוכח במקרה זה קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. כפי שנסקר לעיל, האיחור נעוץ בסיווגו המוטעה של הליך הערעור הנדרש. הכלל הוא כי טעות מעין זו אינה מהווה "טעם מיוחד" (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, שם, בעמ' 891; בש"א 2541/94 עירית ירושלים נ' מריו גרלוי - לא פורסם; בש"א 7612/96 רשות הפיתוח נ' אפרים, זאב וצבי קושניר לא פורסם). איני סבורה כי קיימת הצדקה לסטות מן הכלל במקרה זה.

אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה להארכת המועד.

המערערות ישלמו למשיב שכר טירחה (לרבות הוצאות) בסכום כולל של 2,000 ש"ח.