ע"א 2157/19 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ. יורשי המנוח מחמוד סעיד חביב אללה

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ז' הווארי ) בת"א 3878-04-13 מיום 7.2.2019, בגדרו נקבע בעיקרו של דבר כי יורשי המנוח מחמוד סעיד חביב אללה ז"ל, הם המשיבים 1 (להלן: אללה ו- המשיבים , בהתאמה) זכאים להירשם כבעלים של שליש משלוש חלקות באיזור עין מאהל (להלן: המקרקעין ), בכפוף להסכם הפשרה שנחתם בין אללה לבין המשיב 7. לחלופין, מבקשים האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס ) ורשות הפיתוח – רשות מקרקעי ישראל (להלן: רשות הפיתוח ), הם המבקשים, כי יינתן סעד זמני אחר לתקופת הערעור שימנע עריכת כל שינוי במקרקעין או ביצוע כל עסקה בהם.

רקע

2.

המקרקעין, שעברו הליכי הסדר בשנת 1943, היו בבעלותו של מר איבראהים אל פאהום ז"ל (להלן: המנוח ). בשנת 1954 נפטר המנוח, וזכויותיו במקרקעין עברו לשבעת ילדיו (המשיבים 8-3 ו-17, להלן: היורשים ), ובהם המשיבים 6-4 שהוגדרו כנפקדים (להלן: הנפקדים ). משכך, הוקנה חלקם של הנפקדים בעיזבון המנוח לאפוטרופוס, ובשנת 1971 נרשמו באופן רשמי זכויות האפוטרופוס במקרקעין (9/44 חלקים מכל אחת מהחלקות). בשנת 1972 מכר האפוטרופוס את זכויותיו במקרקעין לרשות הפיתוח.

חרף האמור, במהלך השנים מי שהחזיק במקרקעין ועשה בהם שימוש הוא אללה, אך הוא מעולם לא נרשם כבעל זכות בהם.

3.

ביום 8.4.2013 הגיש אללה תביעה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של שליש מהמקרקעין. זאת, על בסיס הסכם שלטענתו נערך בינו לבין המנוח בשנת 1941 לפיו אללה ישמור על המקרקעין, ייטע בהם עצים ויחרוש אותם במשך 10 שנים, ובתמורה יקבל שליש מהבעלות במקרקעין. במהלך בירור התביעה בבית המשפט המחוזי הלך אללה לעולמו, והמשיבים נכנסו בנעליו לצורך ניהול התביעה. בהמשך לכך, הגיעו המשיבים להסכמי פשרה עם מרבית היורשים, והסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין. האפוטרופוס ורשות הפיתוח לא היו צד להסכמי הפשרה, והמחלוקת בינם לבין המשיבים נותרה בעינה.

4.

בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת אללה, וקבע כי בשנת 1941 נערך ההסכם הנטען בין המנוח לבין אללה. זאת, בהתבסס על עדותו של אללה, אותה מצא בית המשפט המחוזי מהימנה, ועל צילום של ההסכם שהוגש לבית המשפט כראיה ומסמך נוסף.

עוד נקבע כי הסכם זה הקנה לאללה זכויות במקרקעין. בהקשר זה דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים בדבר שיהוי והתיישנות, וזאת בין היתר לנוכח התקופה הארוכה (משנת 1941 ועד לפטירתו של אללה בשנת 2015) בה החזיק אללה במקרקעין ועשה בהם שימוש ללא הפרעה או טענה מצד המבקשים. בית המשפט המחוזי דחה אף את הטענה לפיה היה על אללה לרשום את זכויותיו במרשם. בהקשר זה העיד אללה כי בעת בה קיבל את הבעלות בשליש מהמקרקעין לא הייתה אפשרות לרשום את זכויותיו כראוי, שכן המדינה שרק הוקמה מנעה ממנו את האפשרות לעשות זאת. הסבר זה נמצא מספק על-ידי בית המשפט המחוזי. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי אף את הטענה לפיה חלקה של רשות הפיתוח במקרקעין נרכש בתום לב ובתמורה, וכי מכוח "תקנת השוק" הקבועה בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, התשי"א-1950, אין להשיבו לאללה. בית המשפט המחוזי קבע כי אללה היה זכאי להירשם כבעלים של שליש מהמקרקעין בשנת 1951, ומשכך בשנת 1954 עם מות המנוח, נותרו בבעלות עזבונו שני שלישים מהמקרקעין. משכך, נקבע, חלקם של הנפקדים בעיזבון המנוח חושב בטעות כחלק מתוך כל המקרקעין, כשלמעשה צריך היה לחשב את חלקם מתוך שני שליש המקרקעין בלבד.

לנוכח האמור, התקבלה תביעתו של אללה, ונקבע כי המשיבים רשאים להירשם כבעלים של שליש מהמקרקעין בכפוף להסכמי הפשרה שנחתמו עם היורשים.

האפוטרופוס ורשות הפיתוח הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שבפניי.

הבקשה דנן

5.

בבקשה נטען כי על אף שבפסק הדין ניתן סעד הצהרתי במהותו, הרי שמכוחו יוכל מי מהמשיבים לשנות את הרישום במקרקעין ולערוך בהם עסקאות, ובכך לגרום נזק בלתי הפיך למבקשים ולצדדים שלישיים. עוד נטען כי אם לא יינתן סעד זמני כאמור, הערעור עלול להפוך לתיאורטי. מאידך, כך נטען, מתן סעד זמני לתקופת הערעור למניעת שינוי רישום הזכויות במקרקעין ועשיית עסקאות בהם – לא צפוי לגרום נזק ממשי למשיבים. המבקשים טענו עוד כי סיכויי הערעור טובים, ובוודאי אין מדובר בהליך "חסר סיכוי". לטענת המבקשים, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות רבות, וקביעותיו אינן מתיישבות עם החקיקה הרלוונטית והפסיקה העקבית בסוגיות הנדונות.

6.

בתגובת המשיבים נטען כי סיכויי הערעור קלושים ומשכך אין לקבל את הבקשה. כן נטען כי לא הוכח כי המשיבים עומדים לשנות את רישום הזכויות במקרקעין או לבצע עסקאות לגביהם. לבסוף טענו המשיבים כי מכל מקום אין לעכב את תשלום ההוצאות שנפסקו לטובתם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

מתשובת המשיבים לבקשה עולה כי הם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסבורים כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. עם זאת, המשיבים לא טענו בתשובתם כי עיכוב ביצוע פסק הדין עלול לגרום להם נזק כלשהו, ולמעשה טענו כי "לא נטען ולא הוכח כי המשיבים עומדים לשנות את מצבם החוקי של המקרקעין ... או שהם עומדים לעשות כל פעולת דיספוזיציה בחלקות ...". מדברים אלה עולה כי המשיבים עצמם אינם מתכוונים לפעול למימוש פסק הדין בשלב זה, והם אך עומדים על תשלום ההוצאות שנפסקו לטובתם לאלתר. המבקשים, לעומת זאת, טענו כי שינוי רישום הזכויות במרשם כמו גם עשיית עסקאות במקרקעין עלולים להוביל לפגיעה במבקשים עצמם ובצדדים שלישיים, ואף עלולים לייתר את הערעור עצמו.

8.

ואמנם, נראה כי שינוי הרישום בשלב זה, בין היתר בשים לב לכך שחלק מהמקרקעין הופקעו כבר לפני שנים רבות, עלול לגרום לנזק בלתי הפיך. לפיכך, ואף מבלי לטעת מסמרות בדבר סיכויי הערעור, נראה כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה.

9.

לנוכח האמור, עד למתן החלטה אחרת בערעור, יימנעו המשיבים מעריכת כל שינוי ברישום הזכויות במקרקעין או ביצוע כל עסקה בהם.

למען הסר ספק יוער כי המבקשים לא ביקשו לעכב את תשלום ההוצאות בהן חויבו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ורכיב זה של פסק הדין אינו מעוכב.