ע"א 2250/98 בנק לאומי לישראל בעמ סניף בית שאן נ. יוסף סלים

בהמשך ובהתאם להחלטתי מיום 10.1.99, בה התרתי הגשת הודעת ערעור שכנגד מתוקנת, הוגשה בקשה על ידי המערער, המשיב שכנגד, למחיקת סעיף 11 מהודעת הערעור שכנגד המתוקנת.

בהחלטתי מיום 10.11.99 התרתי את תיקון הודעת הערעור שכנגד, כך שיתווספו אליה טענות כנגד החלטה נוספת שניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 4.5.98.

לטענת המשיב שכנגד, חורג סעיף זה מהרשות שניתנה בכך שהוא מבקש לתקוף קביעה שבפסק הדין החלקי מיום 5.3.98, טענה אשר ניתן היה לכלול אך לא נכללה בהודעת הערעור שכנגד המקורית.

המערער שכנגד מתנגד לבקשה. עמדתו היא, כי הטענה המובאית בסעיף 11 לכתב הערעור שכנגד המתוקן מופנית אך כנגד ההחלטה השניה, בה אושר תחשיב הבנק, אשר לדעתו בוצע שלא על פי הוראותיו של פסק הדין החלקי. לטענתו, סעיף זה הינו המשך ישיר לסעיפים 7-9 בהודעת הערעור שכנגד המתוקנת, אשר המשיב שכנגד לא ביקש למוחקם.

הצדק בעניין זה עם המערער שכנגד. מהשוואת האמור בסעיף 11 לאמור בפסק הדין החלקי, סבורני כי טענת המערער שכנגד היא, כי התחשיב בוצע שלא בהתאם לאמור בפסק הדין, היינו טענה כנגד החלטתו הנוספת של בית המשפט המחוזי.

שכן, בפסק הדין החלקי (הראשון), נאמר:

"בשעה שהחשבון עובר ליתרת זכות יש לזכות יתרה זו באותה ריבית בה חוייב החשבון".

ואילו בסעיף 11 להודעת הערעור שכנגד המתוקנת נאמר:

"טעה ביהמ"ש קמא בכך שהתעלם בכל הכבוד מכך שבמסגרת החישובים שהוגשו על ידי הבנק נכלל נספח ב' לתצהיר ששון, שהינו חישוב הנזק ע"פ שיעור הריבית החריגה שחוייבו בחשבון " (ההדגשה שלי - מ.א.).

לכך יש להוסיף את הבהרתו של המערער שכנגד, כי אינו תוקף קביעה זו שבפסק הדין החלקי וכל בקשתו היא, כי חשבונו יזוכה באותם שיעורי ריבית בהם חוייב חשבונו.

לפיכך, הבקשה נדחית.