ע"א 2273-23 ע"א 2273-23

1.על-פי כותרתה, זוהי "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע פסק [ה]דין" של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ג' דניאל), מיום 16.1.2023, בפש"ר 61023-12-17, המתנהל בעניינה של המערערת 1, ובפש"ר 61027-12-17, המתנהל בעניינו של המערער 2.

2.המערערים, שירן ושלמה אטיאס, הם בני זוג. ביום 28.12.2017 ניתנו, לבקשתם, צווים לכינוס נכסיהם ולעיכוב הליכי גביה בעניינם, וכמו כן מונתה המשיבה 1 – עו"ד מורן רוזנפלד – כמנהלת מיוחדת לנכסיהם. נגד שלמה הוגשו תביעות חוב בסך של 4,470,177 ₪, שמתוכן אושרו תביעות בסך של 3,588,128 ₪; נגד שירן הוגשו תביעות חוב בסך של 1,920,768 ₪, שמתוכן אושרו תביעות בסך של 1,569,337 ₪. מקור החובות הנזכרים בפעילות עסקית של המערערים, שעיקרה – שיווק בשר והפצתו, ועיסוקים נוספים בתחומי המסעדנות. חלק מן העסקים נותרו פעילים, והמערערים דיווחו כי הם נמכרו להוריו של שלמה, תוך שהם (המערערים) מועסקים בהם כשכירים.

3.בפסק הדין מושא הבקשה, שניתן ביום 16.1.2023, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול הליכי פשיטת הרגל בעניינם של המערערים. זאת, משקבע – בהסתמך בין היתר על מידע שהביאה לפניו המנהלת המיוחדת, ושהושג בדרך של הפעלת חוקר פרטי – כי "מדובר בחייבים אשר קיימים סימני שאלה לגבי תום לבם ביחס להתנהלותם קודם למתן צו הכינוס בנוגע לנכסים בעלי ערך, וגם התנהלותם בהליך לא היתה תקינה והתאפיינה בחוסר שקיפות והעדר מהימנות הדיווחים הכלכליים שנמסרו", וכן כי "התמונה הכוללת היא שמצביעה על חוסר תום לב, בהמשך פעילות החייבים בעסקים אשר בהם פעלו קודם להסתבכות הכלכלית, כאשר עסקים אלו הועברו על שם אמו של החייב ובהעדר שקיפות לגבי מעמדם של החייבים בעסקים אלו"; כל זאת, כאשר "קיים גם ספק לגבי התועלת לנושים מהמשך ההליך נוכח גובה החובות". יסוד נוסף להוראת בית המשפט המחוזי על ביטול הליכי פשיטת הרגל, נעוץ היה בקביעתו שלפיה יש לדחות הצעת הסדר שגובשה על-ידי המערערים ועל-ידי המנהלת המיוחדת, שבגדרה הוּצע כי המערערים יוסיפו לקופת הנשיה סך של 250,000 ₪, לשם קבלת הפטר; כך, משמצא כי מדובר בהצעה נמוכה מדי, ועל כן, כזו ש"אי[נה] הולמת את מכלול הנסיבות".

4.זמן קצר לאחר מכן, ביום 26.1.2023, הגישו המערערים "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ולעיון מחדש בפסק הדין – לצורך הכנת מתווה להסדר נושים על ידי [המערערים]", שבה ביקשו, בעיקרו של דבר, כי "ביטול הליכי פשיטת הרגל נגד [המערערים] ידחה ב-60 יום, בהם תינתן ל[מערערים] ההזדמנות להגיע להסדר מוסכם עם נושיהם". המנהלת המיוחדת הסכימה לבקשה, ואילו הכונס הרשמי התנגד. הבקשה – התקבלה, בהחלטה מיום 24.2.2023, וניתן סעד זמני לתקופה שנתבקשה; זאת, בין היתר, מן הטעם ש"גם לנושים אינטרס לבחון הצעה להסדר ולהודיע עמדתם ביחס לאפשרות זו", כאשר "הנזק שעלול להיגרם מהמשך עיכוב צו ההליכים אינו גדול". בהתאם לאמור, הגישו המערערים הצעה חדשה למנהלת המיוחדת, שהעבירה אותה לעיונם של הנושים, שנתבקשו לחוות עליה עמדתם. ביום 27.3.2023, עדכנה המנהלת המיוחדת את בית המשפט כי ההצעה נדחתה על-ידי הנושים, כאשר כלל הנושים שהצביעו – התנגדו לה: בהתייחס לחובות שלמה, דובר ב-5 מתוך 14 נושים, אשר להם ערך נשייה של 74% מן החובות המאושרים; בהתייחס לחובות שירן, דובר ב-4 מתוך 12 נושים, אשר להם ערך נשייה של 64% מן החובות המאושרים.

5.ביני לביני, ביום 19.3.2023, הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה, המופנה כלפי פסק הדין מיום 16.1.2023. כמו כן, משכשלה הצעתם הנוספת, שהועלתה לאחר מתן פסק הדין, ומשתם הצו בן 60 הימים שנתן בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 24.2.2023, הגישו המערערים, ביום 24.4.2023, את הבקשה שלפנַי, שהוכתרה כ"בקשה בהולה לעיכוב ביצוע פסק דין לתקופת הערעור".

לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבים.

6.בפתח הדברים יצוין, כי הבקשה אמנם הוכתרה על-ידי המערערים כבקשה לעיכוב ביצוע, אולם מאחר שליבת פסק הדין מושא הבקשה היא הוראה על ביטול הליכי פשיטת הרגל (כשלצידה מעט הוראות נלוות), הרי שמדובר, בעיקרו של דבר, בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור (ראו: ע"א 8806/15 פלג נ' כונס הנכסים הרשמי (18.5.2016) (להלן: עניין פלג); ע"א 4903/22 הרוש נ' אורי, פסקה 13 (17.8.2022)). עוד יצוין, כי המערערים אמנם הגישו, כמתואר לעיל, בקשה דומה גם לבית המשפט המחוזי, אולם מאחר שהבקשה הוגבלה ל-60 ימים, החופפים במידה רבה לתקופת הגשת הערעור; ובהתחשב בכך שמטרת הבקשה היתה מניעת נזקים במהלך תקופת הניסיון הנוסף לגיבוש הסדר, להבדיל ממניעת נזקים במהלך תקופת הערעור – אין מדובר במקרה שבו תִדחה בקשת הסעד הזמני על הסף, מאחר שהוגשה זה מכבר בקשה זהה לפני הערכאה שנתנה את פסק הדין (ביחס לכך ראו: ע"א 6824/22 בן עמי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 3 (6.11.2022); ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015); ובהתייחס לבקשות לסעדים ארעיים, שהוגשו לערכאה שהשלימה את מלאכת כתיבת פסק הדין: שם, פסקה 17).

7.מכאן, לגופם של דברים. כידוע, על מגיש בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור מוטל הנטל, להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאלמלא ינתן לו הסעד המבוקש – יהיה זה בלתי אפשרי, או למצער קשה, לתקן את שיֵעשה (תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ע"א 4889/22 סקבורצוב נ' דידי, פסקה 9 (16.8.2022)). היחסים בין השיקולים דוּמוּ בפסיקה ל'מקבילית כוחות', אך מעמד הבכורה ניתן למאזן הנוחות, "כך שלרוב גורל הבקשה יקבע על פי שיקול זה" (עניין פלג, פסקה 16 והאסמכתאות שם).

8.אף בענייננו, דין הבקשה נחתך על-פי מאזן הנוחות. כפי שהבהיר בית משפט זה פעמים רבות, "נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד חייב, אין בה כשלעצמה, כדי ליצור מצב בלתי-הפיך טרם הכרעה בערעור; שהרי נתונה לחייב אפשרות לנקוט הליכים מתאימים, לפני רשם ההוצאה לפועל, ולעתור למשל לחקירת יכולת, אשר תקבע את מידת יכולתו לשלם לנושיו את חובותיו [...] '[...]עוד יכול המבקש לפעול במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נגדו כדי לעכב הליך זה או אחר, לאחד את תיקיו ולהכריז עליו כעל חייב מוגבל באמצעים'" (ע"א 6380/22 גואטה נ' כונס נכסים הרשמי, פסקה 9 (2.10.2022) (להלן: עניין גואטה) והאסמכתאות הרבות שם; ע"א 2886/18 יצחק נ' תורג'מן כהן, פסקה 4 (10.5.2018)). נוכח האמור, לא מצאתי כי המערערים הצליחו לשכנע כי עניינם חורג ממסגרת כללית זו. מבלי להקל ראש במחירים שישנם להליכי הגביה, לא עלה בידי המבקשים להצביע על כל נזק קונקרטי שלא ניתן לפתור דרך הליכי ההוצאה לפועל, או שלא ניתן יהיה לתקן, ככל שיתקבל הערעור; מה גם, ש"אל מול בקשת החייב, יש להעמיד גם את האינטרס של הנושים, המבקשים להיפרע ממנו את אשר הוא חב להם" (עניין גואטה, פסקה 9). בשים לב להכרעתם החד-משמעית של הנושים, שתוארה לעיל, אשר בגדרה דחו את הצעת הפשרה שהציעו המערערים – הכרעה שנתקבלה לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו הוחלט על ביטול ההליכים – לא מצאתי ממש בטענות המערערים, שלפיהן אף טובת הנושים מטה לעבר מתן הסעד הזמני, בהתחשב בנזקים שצפויים לאחרונים בעקבות ביטול ההליכים; בדיוק להפך. משזו מסקנתי בהתייחס למאזן הנוחות, איני נדרש להתייחס גם לסיכויי הערעור.

הבקשה נדחית אפוא בזאת; משלא נתבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות.