ע"א 228/04 חב' אלי ראובן בנין והשקעות בע"מ נ. אורן ציוד חימום בע"מ

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד ) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 12212/02.

1.המשיבה 1 (להלן- המשיבה) הגישה תובענה (ת.א. 12212/02) בבית משפט השלום בירושלים (השופטת א' זיסקינד ) כנגד המערערת וכנגד שאר המשיבים בגין חוב כספי שהם חייבים לה לטענתה. לטענת המערערת האירועים שאירעו במהלך הדיונים בהליך מצדיקים את פסילת בית המשפט, שכן יש בהם כדי להראות כי בית המשפט גיבש עמדה נחרצת כנגדה. המערערת מצביעה על כך כי בישיבת בית-המשפט (מיום 22.5.2003), לאחר שבגין אי הבנה נעדר מנהל המערערת מאולם הדיונים, החליט בית המשפט לחייבו בהוצאות למרות התנצלותו, תוך שימוש בשפה קשה כנגדו. בית-המשפט גם סירב לבקשה לתיקון כתב הגנה, וזו נדחתה לטענת המערערת שלא כדין. במסגרת דיון אודות פשרה (ביום 18.8.2003) ראה בית-המשפט בעמדת המערערת שהוצגה כהודאה בחוב שלה לגבי חלק מהסכום. לטענתה, פרוטוקול הדיון לא תוקן למרות בקשותיה. ממשיכה המערערת וטוענת כי במועד דיון אחר בית המשפט סירב לאפשר למנהל המערערת זמן נאות לשם השתתפות בתפילת אבלים, ובדיון אחר הטיל עליו הוצאות אישיות. בסופו של דבר בית-המשפט לא היה מוכן (ביום 22.10.2003) להיענות לבקשתה לדחות את מועד דיון לאור בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת על החלטה קודמת שלו. בית-המשפט לא היה מוכן ליתן לה לטעון לכך במהלך הדיון, וחסימה זו של זכות הטיעון לא באה לידי ביטוי בפרוטוקול.

2.לאור כל אלה הגישה המערערת במהלך הדיון (ביום 22.10.2003) בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו. המערערת טענה כי התנהלות הדיון מלמדת שבית-המשפט נחוש לפסוק כנגדה ועל כן קיים חשש ממשי למשוא פנים בעניינה. בית-המשפט (השופטת א' זיסקינד ) דחה את הבקשה. הוא קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי, וכי אין בה כל בסיס לטענה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים. בערעור שלפני חוזרת המערערת על טענותיה. המשיבה תומכת בהחלטת בית-המשפט. לטענתה, אין כל בסיס אובייקטיבי לפסילת בית-המשפט, והמערערת מנסה למשוך זמן ולעכב את הדיון בו. לשיטתה, ההוצאות שהוטלו על מנהל המערערת נבעו מהתנהגותו הלא ראויה בבית-המשפט, ואינן מצביעות על כך כי דעתו של בית-המשפט נעולה.

3.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. המערערת מבססת את טענותיה על החלטות דיוניות שונות שקיבל בית-המשפט בעניינה. ביחס לאלה כבר נפסק לא אחת כי ההליך הראוי לתקיפת החלטות שדעת צד להליך אינה נוחה מהן הוא הליך הערעור ולא הליך הפסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין . הלכה זו חלה במקום בו מתקבלות מספר החלטות דיוניות כאמור (ע"א 7186/98 מלול נ' אלברט (לא פורסם)). היא יפה גם לנסיבות העניין שלפני. אין בטענות המערערת, גם לא במצטבר, כדי לבסס חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, המצדיק את פסילתו של בית המשפט.

הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסכום כולל של 8,000 ₪.