ע"א 2434/17 שר התחבורה נ. עדי אלמליח

1.המערערים בשני ההליכים שבכותרת הגישו הודעה-בקשה בה נטען כי "ייתכן" ופסק הדין החלקי מיום 1.2.2017 עליו נסבים הערעורים הוא למעשה "החלטה אחרת". משכך מבוקש ליתן למערערים ארכה להגשת בקשות רשות ערעור (ובאופן מעשי לראות בהודעות הערעור כבקשות רשות ערעור).

תחילה אציין כי קיים קושי בעיתוי הגשת הבקשה - כשלושה חודשים לאחר הגשת הערעורים, לאחר שהמערער בע"א 2434/17 עתר לאיחוד הדיון בערעורים עם שני ערעורים נוספים התלויים ועומדים בבית משפט זה (ובהחלטה מיום 28.3.2017 נקבע כי אלו יידונו באותו מועד ובפני אותו מותב), וסמוך לפני המועד הקבוע לדיון -כמו גם בכך שהמערערים לא גיבשו עמדה ברורה ביחס לסיווג ההחלטה.

2.לגופם של דברים - לאחר שעיינתי בהחלטה ובבקשה ושקלתי בדבר סבורה אני כי אכן סיווגה הנכון של ההחלטה הוא "החלטה אחרת".

בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה כי החלטת שר התחבורה-המערער בע"א 2434/17 מבוטלת וכי "יש לשלם למבקש [המשיב 1] פיצויי סבל, בהתאם לחלקו במקרקעין". שיעור הפיצוי לא נקבע בהחלטה, אלא נקבע כי ביחס לקביעת "ערכי הפיצוי" (ובמאמר מוסגר אציין כי נראה שהכוונה היא לערכי הפיצוי הכוללים, ובכלל זאת "פיצויי הסבל", הגם שהדבר לא נכתב מפורשות) וכן "הנזק ליתרת המקרקעין שלא הופקעו" (העילה השניה עליה התבססה התובענה) יודיעו הצדדים על הסדר, ולחלופין על זהות שמאי מוסכם. בהחלטה מיום 27.4.2017 מונה בהסכמת הצדדים שמאי כמומחה מוסכם, ובבקשה שלפניי ציינו המערערים כי ההליך ממשיך להתנהל בבית המשפט קמא ביחס לשיעור הפיצוי לו זכאי המשיב 1.

בפסיקה נקבע כי המבחן לזיהויו של "פסק דין חלקי", להבדיל מהחלטת ביניים, הוא "מבחן הסעד", אשר לפיו יש לבחון האם "בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו" (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363 (1997). כן ראו בש"א 1977/13 מזאוי נ' מזאוי , פסקה 5 (12.5.2013)). כפועל יוצא של מבחן זה הוסיפה הפסיקה וקבעה כי מקום בו בית המשפט מפצל את הדיון לשני שלבים - שלב קביעת החבות ושלב קביעת שיעור הפיצוי או התוצאה הכספית - ההחלטה בעניין החבות היא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה טעון רשות (ראו ע"א 6495/14 קסלמן וקסלמן נ' מסלם , פסקה 4 (27.11.2014) ).

בענייננו הסעד הכספי לו עתר המשיב 1 בתובענה טרם ניתן לו, ואילו קביעת בית המשפט לפיה החלטת שר התחבורה מבוטלת אינה בבחינת סעד עצמאי העומד על רגליו, אלא קביעה שהיא בסיס לקביעת הסעד הסופי-כספי. על כן, ובהתאם למבחנים האמורים, ההחלטה מיום 2.1.2017 היא "החלטה אחרת" עליה לא היתה נתונה למערערים זכות ערעור.

3.נוכח מסקנה זו יש להורות על מחיקתם של הערעורים (ואזכיר כי בהתאם להוראות הדין לא ניתן להורות על שינוי סיווגה של הודעת ערעור לבקשת רשות ערעור, וגם במהות הדברים קיים קושי במבוקשם של המערערים בעניין שכן על בקשת רשות ערעור להתייחס גם לשאלה מדוע יש ליתן רשות ערעור), והערעורים נמחקים אפוא.

בהסכמת המשיב 1 ניתנת למערערים ארכה להגשת בקשות רשות ערעור. בנסיבות העניין תוגשנה הבקשות עד ליום 9.7.2017. המערערת בע"א 2597/17 תפקיד התחייבות עצמית בד בבד עם הגשת ההליך, והתיקים יועברו לטיפול מותב מתאים ללא דיחוי.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים בתיקים שייפתחו.