ע"א 2597/17 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ. עדי אלמלי

1.

סמוך לפני מועד הדיון בערעורים שבכותרת הגישו המערערים הודעה-בקשה, בה עמדו על כך ש"ייתכן" שלא נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה עליה הם נסבים. בעקבות הודעה זו ולאחר בחינה נקבע כי ההחלטה עליה נסבים ההליכים היא אכן "החלטה אחרת" עליה לא נתונה היתה למערערים זכות ערעור, וכפועל יוצא הערעורים נמחקו (תוך מתן ארכה להגשת בקשות רשות ערעור, בקשות אשר לא הוגשו בסופו של יום).

לאחר דברים אלו הגיש המשיב 1 בקשות לחיוב המערערים בשני הערעורים בהוצאותיו. לטענתו פסק הדין בו נמחקו הערעורים ניתן יום לפני המועד בו היה עליו להגיש את עיקרי הטיעון, ונודע לו על פסק הדין רק לאחר ששליח מטעמו הגיע למזכירות בית המשפט לשם הגשתם.

המערערים מתנגדים לבקשה. בין היתר נטען כי בא-כוח המערערים עודכן על ההודעה-בקשה מטעם המערערים ועל השאלה שהתעוררה לעניין סיווגו של ההליך, וכי לא הוכיח את הוצאותיו.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר סבורה אני כי יש לחייב את המערערים בהוצאות המשיב 1, אך בשיעור מתון.

ככלל בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב יזדקק לשירותים משפטיים וישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו, וכפועל יוצא מכך חייב הוא להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט - ובענייננו המשמעות המעשית של המבוקש היה מחיקת הערעורים, והמערערים בחרו שלא להגיש הליך ערעורי מתאים-חלופי, כך שלמעשה חזרו בהם מן ההליך באותו שלב דיוני - יעמוד יריבו על חיובו בהוצאות שנגרמו לו. כמו כן, הנחת המוצא היא כי במצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צדקת הגשת הליך ערעורי על החלטה או פסק-דין תקפים של בית המשפט קמא, בעל הדין אשר גרם להוצאות הוא שצריך לשאת בהן. הנחת יסוד זו ניתנת אמנם לסתירה, אך הנטל לסתור אותה מוטל על יוזם ההליך (ראו: רע"א 2081/08 שאשא נ' א.פ.י.אף יזמות והשקעות (12.11.2008); עע"ם 7026/10 באר מרים 26 שי בע"מ נ' מחלקת רישוי עסקים - עירית טבריה (15.1.2012)).

במקרה דנן סבורה אני כי לא עלה בידי המערערים לסתור הנחת יסוד זו.

כעולה מן האמור הטעם אשר הוביל למחיקת הערעורים הוא שגגה של המערערים ביחס להליך הערעורי המתאים, שגגה אשר הסתברה להם לקראת הדיון בערעורים, אז הגישו בקשה בעניין. ואולם טרם שהערעורים נמחקו הוכנו על ידי המשיב 1 עיקרי טיעון, אותם היה עליו להגיש יום לאחר מתן פסק הדין (ואלו צורפו כנספח לבקשות לפסיקת הוצאות). בהתייחס לטענת המערערים כי המשיב 1 ידע על הבקשה שבכוונתם להגיש אציין כי בבקשה שהגישו המערערים הם לא חזרו בהם מן ההליכים אלא ביקשו למעשה להסב אותם לבקשות רשות ערעור, כך שהמשיב 1 יכול היה להניח כי עמדתו תתבקש גם אם סיווג ההליכים ישונה (ויצוין כי המערערים ביקשו להורות שהמשיב 1 יגיש תשובה לבקשות רשות הערעור במועד הקבוע להגשת עיקרי הטיעון); וכי מכל מקום כל עוד לא הוכרעה הבקשה סביר היה מצידו להיערך להגשת עיקרי טיעון, כפי שעשה בפועל. בהינתן האמור, והיות שטענותיהם המהותיות של המערערים לא באו לכלל בירור ודיון, ובהתחשב גם בכך שהערעורים הוגשו לכתחילה בעקבות טעות של המערערים ביחס לסיווג ההחלטה (מה שהוביל למחיקתם), סבורה אני כי לא עלה בידי המערערים לסתור את הנחת המוצא לפיה עליהם לשאת בהוצאות המשיב 1.

עם זאת, העובדה שההליך הסתיים ללא הכרעה שיפוטית משליכה על שיעור ההוצאות שיש לפסוק. כן יש לקחת בחשבון את השלב בו עמדו המערערים על טעותם - טרם הדיון בעל-פה על ההוצאות הכרוכות בכך; וכן את העובדה שהמשיב 1 לא הוכיח מה היה שיעור הוצאותיו בפועל.

בנסיבות העניין ולאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין ישא כל אחד מן המערערים בהליכים שבכותרת בהוצאות ובשכר-טרחת עורכי-דין של המשיב 1 בסך של 4,000 ש"ח.