רע"א 2081/08 אודי שאשא נ. א.פ.י.אף יזמות והשקעות

1.

הבקשה לרשות ערעור שבכותרת הופנתה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדחות את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני. צו המניעה שהתבקש הוא למנוע מן המשיבים לבצע כל דיספוזיציה בבניין בתל-אביב, העומד במרכזה של תביעה לאכיפת הסכם מכר אותה הגישו המבקשים נגד המשיבים. הבקשה לסעד הזמני נדחתה הן נוכח הקביעה כי סיכויי הצלחת התביעה קלושים, הן משום שלא צורף להליך צד שלישי שהתקשר בחוזה אופציה עם המשיבים והן משום שמאזן הנזקים נטה נגד מתן הצו. עם דחית הבקשה לצו הזמני חויבו המבקשים בהוצאות בסך 50,000 ₪. המשיבים הגישו תגובות לבקשה לרשות ערעור, בהתאם להחלטתו של כב' השופט ח' מלצר (מיום 20.5.2008).

2.

ביום 12.10.2008 הגישו המבקשים בקשה למחיקת הבקשה לרשות ערעור. נטען בה כי מאחר וחלפו חודשים רבים מעת שנוהל משא ומתן במהלכו נכרת – לטענת המבקשים – הסכם המכר, ומאחר שבעת האחרונה מתחוללות בשוק הנדל"ן תמורות מהותיות אשר מאיינות את הסכם המכר, החליטו המבקשים לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש את מחיקתה של התובענה העיקרית משכך מתייתרת גם הבקשה לרשות ערעור בעניין הסעד הזמני. המשיבים הסכימו למחיקת ההליך שבכותרת אך עמדו על פסיקת הוצאות. כל אחד מן המשיבים טען כי לא היה מקום מלכתחילה להגשת ההליך. נטען כי הגשת התגובה לבקשה לרשות ערעור הצריכה שעות עבודה מרובות. כן הסבירו המשיבים כי בשל הגשת הבקשה לרשות ערעור הם לא יכלו לנהל משא ומתן למכירת הנכס והמתינו להחלטה סופית בבקשה, עובדה שגרמה לנזקים נוספים וסיכלה את מכירת הנכס לרוכש פוטנציאלי. המבקשים בתגובה טוענים כי לא נגרם למשיבים כל נזק מהגשת ההליך שכן עוד במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי התקשרו המשיבים עם צד שלישי בהסכם אופציה למכירת הנכס. כן מפנים המבקשים את תשומת הלב לכך שבית המשפט המחוזי חייבם בהוצאות בסך 50,000 ₪, אותם שילמו בפועל למשיבים.

3.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי למסקנה כי יש לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבים. בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב יזדקק לשירותים משפטיים וישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. כפועל יוצא מכך חייב בעל דין להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיובו בהוצאות שנגרמו לו. אמנם, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות בעל דין שכנגד. כך, למשל, כאשר בעל דין חוזר בו מעתירה לבג"ץ לאחר שזכה בסעד המבוקש על ידו, שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם,12.7.1990)). אך כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.2007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי (לא פורסם, 8.11.2006)).

4.

בענייננו, הטעמים שצוינו בבקשת המחיקה, גם אם יש בהם כדי להבהיר את מניעי המבקשים למחיקת ההליך, אין בהם כדי להצביע על כך שהגשת ההליך הייתה מוצדקת מלכתחילה. גם אם חזרת המבקשים מן ההליך אינה נעוצה בכך שהם סבורים כי אינו מבוסס, לא מצאתי שראוי לפטור אותם מתשלום הוצאות למשיבים. ככלל, במצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צידקת הגשת ההליך, ראוי כי בעל הדין שגרם להוצאות הוא שישא בהן (ראו ע"א 5825/03 סירט נ' כהן (לא פורסם, 21.12.2003)). במקרה שלפני טענות המבקשים לא באו לכלל בירור ודיון ואין כל יסוד לקבוע כי יש להן אחיזה וכי היו מוצדקות. בנסיבות האלה, כאשר ההליך נמחק באורח חד צדדי ללא בירור לגופו, גם אם המחיקה נובעת משינוי בנסיבות, על המבקשים לשאת בחסרון הכיס שנגרם למשיבים עקב פתיחת ההליך המשפטי, תוך גרירתן להוצאות. בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך שהמבקשים עמדו על קיום ההליך זמן ממושך והתנהלותם העמידה את המשיבים על הצורך להגיש תגובות לבקשה לרשות ערעור. בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולטעם ביסוד המחיקה, וכן לגובה ההוצאות אשר מקובל לפסוק בסוג זה של הליכים, המבקשים ישלמו שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד מן המשיבים. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.