ע"א 8822/14 חיים ביאלוסטוצקי נ. יצחק טויב

1.הערעור נמחק לבקשת המערער, ונותרה על הפרק בקשת המשיבים 1 ו-3 לחייבו בהוצאותיהם.

בערעור השיג המערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה הורה על מתן צו כינוס בעניינו, לבקשת המשיב 1, ועל מינוי המשיב 2 כמנהל מיוחד לנכסיו.

חזרתו של המערער מן הערעור נעשתה סמוך לפני המועד שנקבע לדיון בערעורו (שניים-עשר ימים קודם למועד הדיון), וממילא לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים. הטעם שצוין בבקשת המחיקה הוא התפטרות המנהל המיוחד באותה עת (עורך הדין חן בכר אשר החליף את המשיב 2) ומינוי מנהל מיוחד אחר (עורך הדין אורן הראל), וכן הגשתן של תביעות חוב נוספות אשר בשלהן יש להניח, כך ציין המערער, כי בכל מקרה יינקט נגדו הליך פשיטת רגל. בנסיבות אלו התבקשה מחיקת הערעור, ונטען כי יש להורות כן ללא חיוב בהוצאות.

המנהל המיוחד שמונה כאמור, עורך הדין הראל, נתן הסכמתו למבוקש, ואילו המשיבים 1 ו-3 הסכימו למחיקת הערעור אך עמדו על הוצאותיהם.

2.לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ובטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לחייב את המערער בהוצאות המשיבים 1 ו-3 (אם כי בשיעור מתון).

המערער ביקש כאמור לחזור בו מן הערעור בשל התפתחות מאוחרת נטענת - שינוי זהותו של המנהל המיוחד והגשת תביעות חוב נוספות נגדו. המשיב 1 הדגיש בתגובתו כי חלק הערעור הנוגע לזהות המנהל המיוחד היה שולי, וכי בכל מקרה עורך הדין בכר הודיע שאינו מעוניין להמשיך בתפקידו כחודש וחצי לפני הגשת הבקשה למחיקת הערעור. כן נטען כי על היקף תביעות החוב ידע המערער חודשים רבים קודם לכן.

המערער אכן לא נתן הסבר לעיתוי הגשת הבקשה, כאמור סמוך מאוד למועד הדיון ולאחר שהמשיבים הגישו סיכומיהם ונערכו לדיון, ולא פירט מתי הנסיבות החדשות הנטענות הובאו לידיעתו לראשונה. מכל מקום כך או כך אין בעצם קיומן של נסיבות מאוחרות כדי ללמד על צדקת טענות המערער לכתחילה ועל כך שהערעור אותו הגיש על החלטת בית המשפט קמא היה בעל אחיזה. אציין בהקשר זה כי גם אם אניח לטובת המערער כי שינוי זהות המנהל המיוחד בפועל כמוה כקבלת טענותיו בעניין זה, כפי המשתמע מתשובתו לתגובות (ומבלי להכריע בעניין), הרי שבמסגרת הערעור הועלו טענות נוספות לאלו הנוגעות לזהות המנהל המיוחד, ועל בסיס עיון בהודעת הערעור ובסיכומי המערער קשה לומר כי מדובר היה בסוגיה המרכזית ביותר שהועלתה בערעור.

בנסיבות אלו, וללא הכרעה שיפוטית הקובעת את צדקת הגשת ההליך הערעורי לפחות בכל הנוגע לטענות שאינן נוגעות לזהות המנהל המיוחד (ובעיקרן ההשגה על עצם מתן צו הכינוס), לא מצאתי - על יסוד החומר שהונח בפניי - בסיס לסטות מן הכלל החל בעניין ולפיו במצב בו אין הכרעה שיפוטית הקובעת את צדקת הגשת הליך ערעורי על החלטה או פסק-דין תקפים של בית המשפט קמא, בעל הדין אשר גרם להוצאות בעל הדין שכנגד הוא שצריך לשאת בהן (ראו השוו: ע"א 5255/06

היומן מוניטורינג בע"מ נ'

Rosh Soft Technologies Ltd (7.9.2009). כן ראו: רע"א 2081/08 שאשא נ' א.פ.י.אף יזמות והשקעות

(12.11.2008); עע"ם 7026/10 באר מרים 26 שי בע"מ נ' מחלקת רישוי עסקים - עירית טבריה

(15.1.2012); ע"א 5537/11 ד"ר שגב ושות' עורכי דין נ' אנגל משאבים ופתוח בע"מ (8.5.2013)). מטעמים אלו, יש לפסוק הוצאות לטובת המשיבים 1 ו-3.

3.בנותני דעתי לכל האמור לעיל כמו גם למהות ההליך ולשלב בו חזר בו המערער מערעורו (טרם הדיון בעל-פה על ההוצאות הכרוכות בכך) ולכך שההליך הסתיים ללא הכרעה, יועמדו ההוצאות ושכר-הטרחה על שיעור מתון של 4,000 ש"ח לידי כל אחד מן המשיבים 1 ו-3.

סכום זה ישולם למשיבים 1 ו-3 מתוך העירבון שהופקד בערעור.

המשיב 3 ביקש בתגובתו להעביר את כספי העירבון שיוותרו לקופת פשיטת הרגל ואיני מוצאת טעם מבורר שלא להורות כן (ראו ע"א 144/14 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי (17.8.2014)). יתרת העירבון תועבר אפוא לקופת פשיטת הרגל, בכפוף לבדיקת המזכירות בדבר העדר מניעה בדין.