ע"א 2439/03 עופר נמרודי נ. דוד ספקטור

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת י' שבח) מיום 14.2.03, שלא לפסול עצמה מלדון בת.א. 15934/95, 48292/95.

1.המשיב הגיש לבית משפט השלום בתל-אביב שתי תובענות שעילתן לשון הרע, והמערערים הגישו תביעה שכנגד. התובענות הוגשו עוד בשנת 1995 והתבררו בפני כב' השופטת קרת. עם מינויה של כב' השופטת קרת לבית המשפט המחוזי, הועברו התיקים לכב' השופטת י' שבח, סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, לצורך קביעת מותב חלופי. יצוין, כי התיקים מצויים עדיין בשלבים מקדמיים של תיקון כתבי הטענות, כאשר בשלב זה הוגשו לבית המשפט כתבי תביעה מתוקנים בלבד. נוכח העובדה כי התובענות הוגשו עוד בשנת 1995, הורתה כב' השופטת שבח כי הדיון בתיקים יתנהל בפניה, וכי הישיבה שנקבעה ליום 28.11.02 תתקיים במועדה. בעקבות בקשת ב"כ המערערים לדחיית מועד הדיון, קבעה השופטת כי ברצונה לפגוש את הצדדים בטרם יוגשו כתבי הגנה מתוקנים.

2.ביום 11.12.02 התקיים דיון בנוכחות המשיב, בא כוחו וב"כ המערערים. במהלך הדיון הציע בית המשפט לצדדים לנסות ולסיים את הסכסוך בפשרה, אם במסגרת הליך של גישור ואם בבית המשפט. הצעת בית המשפט זכתה לתגובה חיובית מצד באי כוח שני הצדדים, אשר מיוזמתם הביאו בפני בית המשפט את עיקרי הדברים שהוחלפו ביניהם, תוך הדגשת הסוגיות שלגביהן נותרו פערים בלתי ניתנים לגישור. ב"כ המערערים אף הודיע לבית המשפט כי הצדדים קרובים להסכמה באשר לנוסח כתב ההתנצלות אשר אמור להינתן על ידי המערערים למשיב, וכי סלע המחלוקת נעוץ בגובה הפיצוי הנדרש על ידי המשיב. לאור הדברים שנשמעו, קבע בית המשפט כי על מנת לסיים את הסכסוך הוא מציע התנצלות ופיצוי, וכי ניתן להגיע להסכמה על סכום הפיצוי במסגרת הליך של גישור או להסמיך את בית המשפט לפסוק את סכום הפיצוי על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ב"כ המערערים לא שלל את הצעת בית המשפט, אך דחה את הגבולות הכספיים לפיצוי שהוצעו על ידי ב"כ המשיב והציע גבולות כספיים מטעמו. כן הודיע ב"כ המערערים כי עליו לקבל את הנחיית מרשיו, והתיקים נקבעו לישיבה נוספת במעמד בעלי הדין. בית המשפט אף הורה כי תוקפא הגשת כתבי הטענות המתוקנים עד למיצוי הליך הפשרה.

3.בדיון מיום 15.12.02, ביקש המערער 1 (להלן: המערער) לדעת מהי הצעת הפשרה של בית המשפט. בית המשפט חזר בקווים כללים על הצעת הפשרה בהתאם להצעות שהעלו באי כוח הצדדים בישיבה הקודמת. בתגובה, עתר ב"כ המערערים למחיקת פרוטוקול הדיון של הישיבה הקודמת, בטענה כי השופט אשר יישב בדין עלול לראות כי בית המשפט כבר גיבש את עמדתו בטרם הוגשו כתבי הטענות המתוקנים. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי מה שהוחלט שריר וקיים, אלא אם יבוטל על ידי ערכאת הערעור. בית המשפט הוסיף כי בהחלטתו בישיבה הקודמת לא ציין מיהו הגורם שיתנצל ומיהו הגורם שיציע את הפיצוי, ובשל העובדה שהוגשה גם תביעה שכנגד, הרי שהמתבונן מן הצד אינו יכול להבין כי בית המשפט גיבש את דעתו לטובת צד מסוים. בית המשפט ציין כי מחובתו להציע הצעת פשרה בטרם יישמעו הראיות, אך הדגיש כי אינו מקובע בהצעתו וכי יפסוק בהתאם לראיות שתובאנה בפניו ולא ייצמד להצעת פשרה שניתנה על בסיס התרשמות ראשונית בלבד. נוכח דחיית הצעת הפשרה, קבע בית המשפט מועדים להגשת כתב הטענות המתוקנים וציין כי בישיבת קדם המשפט הבאה ישלים את כל ההליכים המקדמיים, אם אלה לא יושלמו מחוץ לכותלי בית המשפט. בעקבות החלטה זו, ביקשו המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק, ובית המשפט קבע כי משתוגש בקשה בכתב, ידון בה.

4.ביום 24.12.02 הגישו המערערים בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בבקשתם טענו המערערים כי לאחר שביקשו למחוק את פרוטוקול הדיון מיום 11.12.02, פנה בית המשפט למערער ואמר לו כי כדאי לו לסיים את הסכסוך בפשרה. במענה לשאלת המערער באיזו פשרה מדובר, השיב בית המשפט, לטענת המערערים, כי הוא מציע התנצלות וכי גבולות הפיצוי שישלם המערער למשיב יהיו בין 200,000 ש"ח ל-750,000 ש"ח. לטענת המערערים, הדברים שנאמרו בדיון, לפיהם המערער הוא זה שחייב לפצות את המשיב ואף נקבעו גבולות הפיצוי, מעידים כי בית המשפט גיבש דעה מוקדמת בתיק וזאת על יסוד כתבי התביעה המתוקנים בלבד. המערערים טענו כי אין המדובר בהצעת פשרה כלל ועיקר, כי אם בהיעתרות חד משמעית לתביעות המשיב ודחייתה של התביעה שכנגד, אשר מבחינה פורמאלית טרם הוגשה, וזאת כאשר בפני בית המשפט טרם הונחו טענות ההגנה של המערערים. המשיב התנגד לבקשת הפסילה וטען כי כל מטרתה היא לגרום לעיכוב נוסף בבירור התביעות שהוגשו עוד בשנת 1995. המשיב טען כי החלטתו של בית המשפט מיום 11.12.02, בה הציע התנצלות ופיצוי, היא למעשה חזרה על מה שהצדדים השמיעו בפני בית המשפט בדיון, וכי אין המדובר בגיבוש דעה עצמאית של בית המשפט על בסיס כתבי הטענות, שהרי אלה טרם הוגשו.

5.בית המשפט, בהחלטתו מיום 14.2.02, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי אין זו זכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הצעת פשרה, אלא חובתו, שכן על בית המשפט מוטלת החובה להכריע ביעילות, ללא עינוי דין ובצורה צודקת ומהירה בסכסוך המתברר בפניו, וחובה זו קיימת ביתר שאת כאשר מדובר בסכסוך המתנהל בפני בית המשפט מזה שנים רבות. בית המשפט קבע כי אינו מתקבע בעמדותיו, וכי הוא מסוגל לגבש הצעת פשרה גם בשלב מוקדם, בטרם שמיעת הראיות ולהגיע לעמדה שונה לאחר שמיעת העדויות. בית המשפט הוסיף וקבע כי במקרה זה נבעה הצעת הפשרה של בית המשפט מהצעות בעלי הדין עצמם בכלל והצעת ב"כ המערערים בפרט, וכי ב"כ המערערים הוא שהודיע לבית המשפט כי הצדדים קרובים לנוסח מוסכם של מכתב התנצלות שייחתם על ידי המערערים לטובת המשיב וכי המחלוקת טמונה בגובה הפיצוי אותו אמורים המערערים לשלם למשיב. נקבע כי בשום שלב של הדיון לא העלה ב"כ המערערים את הטענה כי המשיב הוא שאמור בסופו של יום לפצות את המערערים, להבדיל מן הצורך לשקלל את משקל התביעה שכנגד בפסיקת גובה הפיצוי. בית המשפט ציין כי מכל מקום לא גיבש את דעתו. עם זאת, קבע בית המשפט מחמת שיקולים של טובת העניין, כי ההוכחות בתיקים תשמענה בפני מותב אחר וכי בית המשפט ינהל את קדם המשפט בלבד.

6.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענותיהם בבקשת הפסילה ומוסיפים כי החלטתו של בית המשפט בבקשת הפסילה מצביעה אף היא על הדעה השלילית שגיבש בית המשפט כלפי המערערים ללא כל בסיס. לטענתם, הדברים מוצאים את ביטויים בקביעתו של בית המשפט כי המערערים עושים כל שביכולתם על מנת לדחות את בירור התביעות ואף בייחוס חשד למערערים כאילו הקליטו את הדיון מיום 15.12.02. כך גם מתח בית המשפט בקורת על המערער כאילו הוא רואה עצמו כבעל דין רם מעלה. המשיב מתנגד לערעור. המשיב חוזר על טענותיו בהתנגדות לבקשת הפסילה ומדגיש כי בית המשפט לא השמיע עמדה כלשהי ביחס לסיכויי ההצלחה של התביעות או התרשמותו מהן, והצעתו בנוגע למחלוקת הכספית ניתנה על בסיס הצעות הצדדים.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 קובעת, כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". בענייננו, הדברים שנאמרו במסגרת הצעת הפשרה שהעלה בית המשפט אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון, במסגרת הדיון בקדם המשפט (ראו: ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית (לא פורסם); ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם)). המדובר בעמדה לכאורה שהובעה בשלב מוקדם של ההליך, בטרם נשמעו ראיות ואף בטרם הוגשו כל כתבי הטענות, ואין בה להצביע על גיבוש דעתו של בית המשפט בעניין הנדון לפניו. בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי לא גיבש כל דעה בתובענות הנדונות וכי אין מניעה כי יביע עמדה שונה לאחר שמיעת העדויות. יתר על כן, במקרה זה הצעת הפשרה שהעלה בית המשפט נבעה מהצעות באי כוח הצדדים עצמם, ובהם גם מהצעת ב"כ המערערים שהועלתה בדיון שנערך ביום 11.12.02. בנסיבות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בדברים שנאמרו על ידי בית המשפט כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של בית המשפט לפני טענות המערערים או להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ראו: בג"ץ 2184/94 גלברט נ' ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605).

8.כך גם לא מצאתי בהתבטאויותיו של בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסילה משום עדות לקיומה של דעה קדומה כלפי המערערים. אפשר שבית המשפט התבטא בהחלטתו באופן שאינו מחמיא למערערים בכלל ולמערער 1 בפרט. עם זאת, בנסיבות העניין, אין באמירותיו של בית המשפט בהחלטה זו כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערערים.

מטעמים אלה, הערעור נדחה.

המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 7,500 ש"ח.