ע"א 2568/15 SHAHEEN LIL-MANTOGAT AL GHIZIEH נ. MARINA FOR GENERAL TRADIN

הערעור שלפניי מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.2.2015, הדוחה בקשה מטעם המערערים לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד (להלן: החלטת הביטול ). פסק הדין מושא החלטת הביטול ניתן ביום 26.3.2014, ובגדרו התקבלה תובענה מטעם המשיבים כנגד המערערים, בהיעדר התייצבות (להלן: פסק הדין ). בהחלטתי מיום 7.5.2015 בקשתי מן המערערים להודיע האם מסכימים הם למחיקתו של הערעור, וזאת בשים לב לכך שהחלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין מהווה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות. בתגובה הגישו המערערים את הבקשה שלפניי, בה עתרו ל"תיקון הכותרת" של הערעור כך שהוא יסווג כבקשת רשות ערעור. לחלופין ביקשו לתקן את כתב הערעור, כך שההשגה בגדרו תופנה כנגד פסק הדין ולא כנגד החלטת הביטול, או לקבל ארכה להגשת ערעור (על פסק הדין) ולהגשת בקשת רשות ערעור (על החלטת הביטול). המשיבים מתנגדים לבקשות כולן ועותרים למחיקתו של ההליך.

אין בידי להיעתר לבקשת המערערים לשנות את סיווגו של ההליך - אשר הוגש כערעור בזכות - להליך של בקשת רשות ערעור, וזאת מן הטעם שהוראות הדין אינן מאפשרות שינוי שכזה (ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012), 252-253). עם זאת, בנסיבות העניין דומני כי יש מקום להיעתר לבקשה החלופית של המערערים וליתן להם ארכה להגשת ערעור בזכות על פסק הדין, כמו גם להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת הביטול - אך זאת תוך חיובם בהוצאות לטובת המשיבים.

אין חולק כי על פסק הדין, שהינו פסק דין של ערכאה דיונית, נתונה למערערים זכות ערעור (וזאת להבדיל מן הצורך בקבלת רשות ערעור ביחס להחלטת הביטול). עוד אין חולק, כי בענייננו חלה תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר מאריכה את המועד להגשת ערעור על פסק הדין כך שיימנה מיום המצאת החלטת הביטול. החלטת הביטול הומצאה למערערים ביום 4.3.2015. משכך, הערעור דנן - אשר הוגש ביום 14.4.2015 - הוגש בתוך המועד להגשת ערעור על פסק הדין . כידוע, הגשתו של הליך ערעורי בתוך המועד מאיינת את ההסתמכות על סופיותה של ההחלטה עליה משיגים. ודוק: הערעור הופנה אמנם כנגד החלטת הביטול (ולא כנגד פסק הדין ), וזאת מחמת טעותם של המערערים באשר לאופן ההשגה הנכון. ואולם, אין בכך כדי לשנות לעניין אינטרס ההסתמכות של המשיבים. כך, שכן התוצאה המעשית של קבלת השגה ערעורית על החלטת הביטול דומה במהותה לזו של קבלת השגה ערעורית על פסק הדין עצמו. בשני המקרים התוצאה עשויה להיות ביטולו של פסק הדין. יוצא איפוא, כי מרגע שהוגש ההליך ושאלת ביטולו של פסק הדין הפכה תלויה ועומדת, לא ניתן היה להסתמך על סופיותו.

על רקע האמור, סבורני כי לא יהיה זה נכון לחסום את דרכם של המערערים להשיג על סוגיית ביטולו של פסק הדין אך מחמת הטעות הדיונית אשר אירעה, וכי יש מקום ליתן להם ארכה הן לתקיפת פסק הדין והן לתקיפת החלטת הביטול. ודוק: לא נעלם מעיניי כי ההליך שלפניי הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת הביטול. ואולם, בשים לב למשך האיחור הקצר (יומיים) וליתר נסיבות העניין, נוטה הכף לעבר מתן הארכה המבוקשת. עם זאת, משההתנהלות הדיונית השגויה של המערערים גרמה להוצאות מצידם של המשיבים, יש לחייב את המערערים בהוצאות.

אשר על כן, התוצאה היא כי בקשת המערערים מתקבלת במובן זה שהם יהיו רשאים להגיש, תוך 10 ימים מיום המצאת החלטה זו: (א)

כתב ערעור מתוקן ובקשה מתוקנת לעיכוב ביצוע, אשר יוגשו בגדרו של הליך זה ויופנו כנגד פסק הדין בלבד; ו-(ב) בקשת רשות ערעור, אשר תיפתח כהליך נפרד (על כך המשתמע מכך) ותופנה כנגד החלטת הביטול בלבד. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪ בגין הבקשה שלפניי. המזכירות תשיב למערערים את הודעת הערעור המקורית ואת הבקשה המקורית לעיכוב ביצוע.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.