ע"א 2577/11 גואל אברהמי נ. קנדאל פיתוח בע"מ

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת צ' צפת ) בתא"ק 4329-05 מיום 20.1.2011 לפיו חויב המבקש בתשלום סך של 2.1 מיליון ש"ח למשיבה.

העובדות על פי בית המשפט המחוזי ופסק דינו

1.

בין התובעת, חברת גבעת מרום בע"מ (להלן: גבעת מרום ), וחברת מי ערד חברה לפיתוח ובניין בע"מ (להלן: חברת מי ערד ) (אשר החזיקה ב-45% ממניות גבעת מרום ואשר המבקש היה מנהלה ובעל השליטה בה), נערך בשנת 1996 הסכם שותפות על רקע חתימתן על הסכם קומבינציה להקמת פרויקט ברמת גן עם חברה נוספת.

על רקע שותפות זו התגלע בין הצדדים סכסוך שבעקבותיו הגישה חברת הבת של המשיבה תביעה כנגד גבעת מרום, מי ערד, המבקש ואדם נוסף. הליך זה נסתיים עם מתן פסק דין שנתן תוקף להסכם גישור אליו הגיעו הצדדים במסגרתו התחייבה גבעת מרום לשלם סך של 2,134,000 ש"ח למשיבה ואילו המבקש, הנתבע הנוסף וכן שני אנשים נוספים, התחייבו לחתום על ערבות אישית להבטחת התחייבויותיה של גבעת מרום. בפועל, רק המבקש והנתבע הנוסף חתמו על הערבות תוך שהמבקש אישר בחתימתו במסמך נפרד כי אין באי חתימתם של שני האנשים הנוספים כדי לגרוע מערבותו.

לאחר החתימה על הסכם הגישור הומחו זכויות חברת הבת של המשיבה על פי ההסכם למשיבה וגבעת מרום לא עמדתה בהתחייבויותיה על פי ההסכם. הדבר הוביל לחתימת הסכם פשרה נוסף בין הצדדים לפיו מי ערד תיפרע את חובה של גבעת מרום. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי בד בבד יעמדו הערבויות האישיות שנחתמו במסגרת הסכם הגישור בעינן עד לסילוק החוב. מי ערד לא עמדה אף היא בהתחייבותה לתשלום החוב ונכנסה להליכי פירוק.

בעקבות זאת, הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש בה עתרה לחיובו בתשלום החוב מכוח ערבותו האישית בהתאם להסכם הפשרה, בו נקבע כי אי עמידה באחד מן התשלומים לפירעון החוב יביא להעמדת מלוא החוב על פי הסכם הגישור לפירעון מיידי. על יסוד האמור עתרה המשיבה לחיובו של המבקש בתשלום מלוא סכום החוב על פי הסכם הגישור וכן לתשלום פיצויים מוסכמים.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה אך קבע כי יש לקזז סך של חצי מיליון ש"ח מסכום החוב.

במסגרת פסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על טענות הצדדים ועל העדויות השונות שנשמעו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המבקש לפיה מנהל חברת הבת של המשיבה, אשר נפטר, מחל לו על החוב. בהקשר זה נקבע כי מדובר בגרסה שהועלתה רק לאחר מותו של מנהל חברת הבת של המשיבה וכי זו מהווה משום הרחבת חזית אסורה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מעדותו של המבקש עולה כי בניגוד לטענתו מנהל חברת הבת של המשיבה לא הפטיר אותו מערבותו האישית ולא הוצג כלפי המבקש כל מצג של מחילה על החוב.

באשר לטענת המבקש לפיה ערבותו הוגבלה ל-45% מהחוב, כשיעור אחזקותיה של מי ערד בגבעת מרום, קבע בית המשפט המחוזי כי לטענה זו אין תימוכין בהסכמים שנערכו ובחילופי המכתבים בין הצדדים, וכי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי אכן היו הסכמות בעל פה בין הצדדים באשר להגבלת ערבותו כנטען. קביעה זו נעשתה בין היתר בשים לב לסתירות בעדותו של המבקש, לאי הצגת ראיות שהיו יכולות לסייע בהוכחת הטענה בדבר הסכמות בעל פה וכן בשים לב לעדויות שניים מעדי התביעה אותן מצא בית המשפט כמהימנות.

בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענות המבקש בדבר הפטר מערבותו. לעניין זה נקבע בין היתר כי המבקש הסכים לאי החתמתם של שני האנשים הנוספים כערבים וכי ממילא ערבותו ניתנה ביחד ולחוד.

בנוסף לאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה זכאית לממש את תניית הפיצויים המוסכמים שבהסכם הפשרה.

על יסוד האמור חייב בית המשפט המחוזי את המבקש בתשלום סך של 2.6 מיליון ש"ח בקיזוז סך של חצי מיליון ש"ח.

3.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין התקבלה חלקית על ידי בית המשפט המחוזי (השופטת צ' צפת ) ביום 13.4.2011 במובן זה שנקבע כי הסכומים שייגבו על ידי המשיבה יופקדו בחשבון נאמנות שינוהל על ידי באי כוחה וימסרו לה רק לאחר שפסק הדין יהפוך לחלוט.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

4.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה ובד בבד להגשתו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפני.

תמצית טענות המבקש בערעור היא כי בית המשפט המחוזי התעלם מכלל הנסיבות החיצוניות שליוו את מערכת היחסים בין הצדדים בפרשה וכי טעה כשדחה את טענתו בדבר הסכמות בעל פה שהושגו שלא מצאו את ביטויין בכתובים. לטענת המבקש שגיאה זו בולטת על רקע מערכת היחסים האישית בין הדמויות החיות מאחורי החברות הנוגעות לעניין ועל רקע מערכת הנורמות שהייתה נהוגה ביניהן. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל לחלק מן העדויות שנשמעו בפניו ונתן משקל יתר לעדויות אחרות שנשמעו בפניו. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי המבקש אינו מופטר מן החוב מושא ההליך וכי קביעה זו נעשתה מבלי שנערך דיון מספיק בטענותיו הנוגעות לעניין ובכלל זאת אי מיצוי ניסיונות גביית החוב מן החייבים העיקרים ואי נקיטת הליכים נגד יתר הערבים לחוב. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי טעה כשדחה את טענותיו לעניין תוקף ערבותו והיקף ערבותו וכי היה עליו ליתן את דעתו לאומד דעתו כערב במסגרת הסכם הפשרה. כן נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מחוסר תום ליבה של המשיבה בגביית החוב ממנו מבלי שמומשו בטוחות שהיו בידה ותוך הפטרת החייבת העיקרית ויתר הערבים. לבסוף, נטען כי היה צריך להינתן משקל להעדר ייצוגו בחלקים מרכזים מן ההליך שהתנהל.

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע עומד המבקש על טענותיו בערעור וטוען הסיכויים שזה יתקבל טובים. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש וזאת על אף כי מדובר בעיכוב ביצועו של חיוב כספי שכן יגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין. בהקשר זה נטען כי המשיבה הינה חברה אשר כל מנהליה הינם תושבי חוץ ואשר בעלי מניותיה הינן חברות שונות ולא ידועות. כן נטען בהקשר זה כי על נכסי החברה מוטלים מספר שעבודים בסכומים בלתי מבוטלים. על יסוד האמור נטען כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין קיים חשש כי לא יהיה למבקש מאין להיפרע ככל שערעורו יתקבל. בנוסף, טענת המבקש באשר למאזן הנוחות מבוססת על טענותיו בדבר מצבו הכלכלי והנזק שייגרם לו ככל שיחוייב בביצוע פסק הדין כעת. בהקשר זה נטען כי נוכח גובהו של החוב והעובדה כי החייב בתשלומו הוא אדם פרטי מחייבת את המסקנה כי אין להחיל על המקרה את העקרונות הנוהגים באשר לעיכוב ביצוע חיוב כספי. עוד נטען כי בעקבות קריסתן של חברת גבעת מרום ומי ערד חווה המבקש קריסה כלכלית גם כן וכי כיום הוא מנסה להשתקם מבחינה כלכלית תוך שהוא נסמך על שולחנה של בת זוגתו ונתמך כלכלית על ידי ילדיו.

תגובת המשיבה

5.

המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. בתגובתה מיום 5.6.2011 נטען כי מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים החריגים בהם יעוכב ביצועו של חיוב כספי. בהקשר זה נטען כי סיכויי הערעור קלושים ובעיקר כי אין כל חשש שמא לא יהיה למבקש מאין להיפרע היה וערעורו יתקבל בעיקר נוכח החלטת בית המשפט המחוזי על הפקדת הכספים בנאמנות אצל באי כוחה של המשיבה. באשר לטענות בדבר מצבו הכלכלי של המבקש נטען כי בבקשה לא הוצגה כל תשתית עובדתית לתמוך בטענות אלה, לא כל שכן בטענתו כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מחיובו לשאת בתשלום הכספים בהם חוייב כעת וטרם הכרעה בערעור שהגיש.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. כידוע, הכלל הוא כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו עם מתן פסק הדין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההכרעה האם יש לחרוג מכלל זה תעשה על יסוד בחינת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות [ראו למשל: ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק נ' נגל (לא פורסם, 23.12.2007)]. כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצועו אלא אם בית המשפט שוכנע כי ככל שלא יעוכב ביצועו ייגרם למערער נזק בלתי הפיך מאחר שאם יזכה בערעור לא יוכל הוא לגבות את כספו, מאחר שהדבר יחייב מימוש נכסים בהם יש למערער עניין מיוחד כגון דירת מגורים, או מאחר שתשלום סכום הכסף עלול לפגוע במצבו הכלכלי של המערער באופן אנוש עד כי אף אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו [ראו למשל: ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (לא פורסם, 24.2.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי , 676-675 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )].

7.

יישומם של עקרונות אלו על המקרה שלפני, אף מבלי שאדרש לסיכויי הערעור, מוביל לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

בפתח הדברים יצויין כי אין מקום להחיל מבחנים שונים על מקרה זה נוכח גובה הסכום בו חוייב המבקש ובשל היותו אדם פרטי להבדיל מתאגיד. לשני עניינים אלו ניתן משקל במסגרת בחינתו של מאזן הנוחות ובמסגרת הדיון בשאלת גרימתו של נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצוע החיוב הכספי. כל מקרה ונסיבותיו הוא. יהיו מקרים בהם חיובו של אדם בסכום הנמוך מן הסכום מושא בקשה זו עלול לגרום לו לנזק בלתי הפיך ויהיו מקרים בהם חוסנו הכלכלי של אדם מלמד כי אף אם הוא יחוייב בתשלום סכום גבוה מן הסכום מושא הליך זה אין בכך כדי לגרום לו לנזק בלתי הפיך (ראו: גורן , בעמ' 676). ומכאן לשאלת הוכחת גרימתו של נזק בלתי הפיך.

באשר ליכולתו של המבקש להיפרע מן המשיבה היה וערעורו יתקבל, סבורני כי בהחלטת בית המשפט המחוזי על הפקדת התשלום בנאמנות בידי באי כוחה של המשיבה יש מענה לחששות שהעלה המבקש בהקשר זה. באשר לנזק שייגרם למבקש, אין לכחד כי גובה החיוב בו חוייב המבקש הוא גבוה ולכאורה יכול הוא, במקרים מסויימים, לגרום לאדם נזק בלתי הפיך, כגון כאשר הדבר יחייב מימוש של דירת מגוריו. ברם, איני סבור כי הונחה לפני תשתית עובדתית מספקת המבססת את טענת המבקש בדבר מצבו הכלכלי, לא כל שכן בדבר גרימתו של נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצוע פסק הדין.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ש"ח.