ע"א 2619/16 לורן ממן נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

בקשה למתן סעד זמני בערעור – צו למניעת הליכי מימוש בית המגורים של המבקשת – וזאת עד למתן פסק דין בערעור המבקשת על פסק דינו מיום 9.3.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 2868-05-15 (כב' השופט י' שפסר ).

רקע

1.המבקשת, אישהּ – המשיב 3 (להלן ביחד: בני הזוג ), וחברה שבבעלות בני הזוג – המשיבה 2 (להלן: החברה ), הגישו ביום 3.5.2015 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בגדרה התבקש כי יינתן פסק דין הצהרתי לפיו המשכון אשר נרשם לטובת המשיב 1 (להלן: הבנק ) על בית מגוריהם של בני הזוג (להלן: הבית או בית המגורים ) בטל, ולפיכך יש להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שפתח הבנק כנגד המבקשים בקשר עם מימוש משכון זה (תיק הוצאה לפועל 524363-12-14).

2.בתמצית ייאמר, כי ביום 25.1.2013 פתחה החברה חשבון בבנק, בין היתר, על-מנת לקבל אשראי מן הבנק לצורך פעילותה. באותו היום חתמו בני הזוג על שטר משכון זכויות, על סך של 1,600,000 ש"ח, להבטחת פירעון כל הסכומים שהחברה או בני הזוג יהיו חייבים לבנק. במסגרת זו, התחייבו בני הזוג לשעבד בשעבוד קבוע וראשון בדרגה את כל זכויותיהם בבית המגורים. כמו כן, חתמו בני הזוג על מסמכים נוספים, וביניהם מסמך שבו צוין כי האשראי אותו יקבלו בני הזוג יובטח באמצעות שעבוד הבית, וכי האחרונים מוותרים על כל ההגנות להן הם זכאים על-פי דין, לאחר שהובהרה להם משמעותו של ויתור מעין זה.

3.בהמשך, ובעקבות טענת הבנק לפיה לחברה חוב כלפיו על סך של 1,820,581 ש"ח נכון ליום 14.12.2015, פתח הבנק תיק הוצאה לפועל נגד בני הזוג, בגדרו ביקש לממש את המשכון על בית המגורים. נוכח האמור, הגישו החברה ובני הזוג את המרצת הפתיחה כמפורט לעיל, בה נטען, בין היתר, כי בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל לא היה כל חוב לחברה כלפי הבנק, ולמצער לא היה חוב בסכום הנטען על-ידי הבנק. הבנק מצדו טען, כי מסמך החבויות עליו הוא מסתמך מהווה רשומה מוסדית, וכי הוא מציג את החוב באופן מדויק ולא בדרך של אומדן.

4.ביום 9.3.2016 דחה בית המשפט המחוזי את טענות בני הזוג והחברה. תחילה נדרש בית המשפט לשאלה, האם במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל היה לחברה חוב כלפי הבנק. בהקשר זה הובהר, כי טענתם של בני הזוג בדבר היעדר חוב לחברה במועד האמור לא נתמכה בראיות ממשיות, כאשר, מנגד, הבנק צירף לתיק מסמכי חבויות. משכך, נקבע כי קיומו של החוב לא נסתר על-ידי בני הזוג. בהמשך בחן בית המשפט האם דירת המגורים של בני הזוג שועבדה להבטחת החוב האמור. נקבע, כי בהתאם לתנאי שטר המשכון עליו חתמו בני הזוג, שעבוד הדירה נועד להבטיח החזר כל סכום שהחברה תחוב לבנק בגין קבלת האשראי, כולל החוב שנוצר בגין האשראי הראשוני שניתן, וזאת עד לסך של 1,600,000 ש"ח. בהתאם נקבע, כי מתקיים קשר בין משכון הדירה לבין חובהּ של החברה לבנק. בצד זאת, בחן בית המשפט האם ויתור בני הזוג על ההגנות הקבועות בחוק ביחס לדירת מגורים בקשר לשעבוד הדירה נעשה כדין. לאחר בחינה של המסמכים השונים עליהם חתמו בני הזוג, נקבע כי ויתורם של בני הזוג תקף, וכי הבנק הסביר לבני הזוג את דבר זכאותם להגנת הדיור החלוף ואת הסיכונים הגלומים בוויתור עליה באופן מפורש ובלשון ברורה, כנדרש בדין. לבסוף, בחן בית המשפט האם הבנק הפר בהתנהלותו חובות גילוי ואמון כלפי בני הזוג. בהקשר זה נקבע, כי יש טעם לפגם בבחירתו של הבנק שלא לגלות למבקשת מידע שהיה מצוי בידיעתו והיה בו כדי להשפיע על החלטתה בדבר משכון בית מגוריהם של בני הזוג, בין היתר, מידע ביחס לחובות החברה בבנקים אחרים, וזאת על אף שאין מדובר במידע שהבנק מחויב למסור ללקוחותיו. בשקלול האמור, דחה את בית המשפט המחוזי את המרצת הפתיחה, אך בצד זאת המליץ לבנק לגלות נדיבות לגבי הדיור החלוף בהתחשב במצבם הכלכלי והמשפחתי של בני הזוג ולהעמידו על פרק זמן של שלושים חודשים חלף חמישה עשר חודשים.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, כמו גם בקשה למתן צו מניעה לפיו יעוכבו הליכי מימוש הזכויות בבית המגורים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, וזאת עד למתן פסק דין בערעור.

טענות הצדדים

5.המבקשת טוענת כי סיכויי ערעורה גבוהים ביותר, וזאת, בין היתר, על-יסוד טענותיה לפיהן הבנק התנהל מולה שלא כדין כשהסתיר ממנה מידע מהותי והחתים אותה על מסמכים ללא הסבר ראוי – התנהלות שיש בה כדי לאיין את תוקף המשכון. בהקשר זה מציינת המבקשת, כי בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהבנק התנהל שלא כדין, אך בסופו של דבר לא הייתה נפקות לקביעה זו בהכרעתו בתיק. עוד נטען, כי במסגרת הליך נוסף המתנהל בין הבנק למבקשת התגלו עובדות נוספות שיש בהם כדי להביא לשינוי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולעניין זה הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיות במסגרת הערעור. עוד צוין, כי על-אף שהמבקשת עומדת על טענתה כי אין לה כל חוב לבנק, מטעמי זהירות ועל-מנת למנוע מצב בלתי הפיך של מימוש דירת המגורים, מסרה המבקשת לבנק דו"ח ביחס לחייבים של החברה במטרה להקטין את החוב הנטען. לגישת המבקשת, גם מטעם זה יש לקבל את בקשתה לצו מניעה. לבסוף נטען, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת, שכן פינוי הבית, בו היא מתגוררת עם ארבעת ילדיה הקטינים, עלול להביא לתוצאה בלתי הפיכה גם אם תזכה בערעור בסופו של דבר. המבקשת מפנה לפסיקה העומדת על הזהירות בה יש לנקוט כאשר בפינוי בית מגורים עסקינן.

6.הבנק מצדו טען, כי סיכוי הערעור הם קלושים, וכי אי-מתן סעד בערעור לא יגרום למבקשת נזק בלתי הפיך – על כן, לגישתו, אין להיעתר לבקשה דנא. הבנק טען באריכות בכל הנוגע לסיכוי הערעור כאשר הוא סומך ידו על קביעתו בית המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי טענות המבקשת בדבר התנהלות שאינה כדין מצדו אינה מבוססת, כאשר בתוך כך היא מנסה להחיל על הבנק חובות גילוי רחבות היקף שאינן נתמכות בפסיקה בתחום; כי טענת המבקשת בדבר היעדר חוב כלפי הבנק לא הוכחה; וכי המבקשת מעלה בערעורה טענות אשר לא בא זכרן בערכאה המבררת, באופן המהווה הרחבת חזית אסורה. באשר למאזן הנוחות נטען, כי יש לייחס משקל בכורה לאינטרס הבנק לפרוע את החוב כלפיו. כמו כן נטען, כי המבקשת הגישה את הבקשה דנא בחוסר ניקיון כפיים, כאשר כל מטרתה היא לדחות את הקץ ולהימנע מהתחייבויותיה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

לשלמות התמונה יצוין, כי בהחלטתי מיום 31.3.2016 הוריתי על מתן סעד ארעי למניעת הליכי מימוש בית המגורים. עוד יצוין, כי המשיבים 3-2 לא הגישו תגובותיהם לבקשה.

דיון והכרעה

7.לאחר העיון בבקשה ובתשובת הבנק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט להלן.

אמנם, על פני הדברים התרשמתי, מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות המתבקשת, כי סיכויי ערעורה של המבקשת אינם מן הגבוהים, בין היתר נוכח העובדה שהמבקשת משיגה בערעור על קביעות עובדתיות בעיקרן, אשר לא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור. עם זאת – וכאן העיקר – השיקול המכריע שבגינו החלטתי להיעתר לבקשה ולהוציא צו המונע את הליכי מימוש הבית, הוא שאם לא יינתן סעד זמני בערעור כמבוקש, יתכן שלא יהא עוד טעם בבירור הערעור, כאשר הנזק הצפוי למבקשת ולמשפחתה כולה, לרבות ארבעת ילדיה הקטינים, עקב מימוש בית מגוריהם, עלול להיות קשה ביותר. יוטעם, כי בית משפט זה עמד לא אחת על כך ש"הלכה היא שכאשר מדובר בפינוי דירת מגורים ייטה בית המשפט להיעתר לבקשות לעיכוב הליכי פינוי ' אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד' "

(ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות , פסקה 8 (9.9.2015)). כל זאת כיוון שבמקרים מעין אלו מתעורר החשש שבהיעדר מתן סעד זמני בערעור, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו היה ויתקבל הערעור. בצד זאת, הבנק לא הצביע על טעם קונקרטי שיש בו כדי לשכנע שנדרש מימוש מידי של בית המגורים במקרה דנא, לבד מטענתו הברורה, כי מתן סעד זמני למשך תקופת הערעור ייפגע באינטרס שלו לפירעון מהיר ככל הניתן. אמנם, אין להקל ראש בטענה זו, אך דומני כי בנסיבות העניין אין בה די כדי לקבוע שמאזן הנוחות נוטה לטובת הבנק.

8.נוכח האמור, הבקשה מתקבלת כך שניתן צו למניעת הליכי מימוש בית מגוריה של המבקשת בגדר תיק ההוצאה לפועל 524363-12-14, עד למתן פסק דין בערעור המבקשת. למען הסר ספק, עסקינן בנכס המצוי ברחוב שמחה ארליך 4/30 בנתניה, הידוע כגוש 8448 בחלק מחלקה 51.