ע"א 2622/00 א.צ. ברנוביץ החזקות בע"מ נ. יקותיאל נתנזון עו"ד

השופט א' מצא:

על-פי הסכם שנכרת בין המערערת לבין עמותה פלונית, קיבלה על עצמה המערערת לבנות באשדוד יחידות דיור על-פי מיפרט מוסכם. בנספח להסכם נקבע כי הטיפול בהעברת הדירות לרוכשיהן ייעשה על-ידי המשיב, והמערערת התחייבה לשאת בשכרו של המשיב בגין טיפול זה על-פי תעריף מוסכם. בעקבות זאת הקימה המערערת שלושה פרוייקטים של בתי מגורים: "פרוייקט העולים"; "פרוייקט המדרחוב"; ו"פרוייקט הקוטג'ים". המשיב טיפל בהעברת הדירות ב"פרוייקט העולים" והמערערת נשאה בשכרו. משסיים המשיב את טיפולו בהעברת 25 הדירות הראשונות שנמכרו ב"פרוייקט המדרחוב", חלקה המערערת על חבותה מכוח ההסכם לשאת בשכר-טרחתו בגין דירות אלה. בעקבות זאת תבע המשיב את המערערת לדין לפני בית-משפט השלום, ובהסכמת המערערת קיבל רשות לפיצול סעדים.

בית-משפט השלום חייב את המערערת לשלם למשיב את שכרו בגין הטיפול בהעברת 25 הדירות. המשיב המשיך לטפל בהעברת הדירות שהוקמו על-ידי המערערת בשני הפרוייקטים האחרונים, ומשסירבה המערערת לשלם את שכרו, הגיש נגדה, לבית המשפט המחוזי, תביעה בסדר-דין מקוצר. בבקשתה לקבלת רשות להתגונן טענה המערערת, כי המשיב מיצה את עילת התביעה שלו במסגרת התובענה הראשונה, ואילו המשיב טען כי פסק-דינו של בית-משפט השלום חוסם את דרכה של המערערת מלשוב ולהעלות השגות על חבותה בהתאם לחוזה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת בדבר מיצוי העילה ועל-כן דחה את בקשתה למתן רשות להתגונן. בעקבות זאת ניתן פסק-דין לזכות המשיב על מלוא סכום התביעה (סך 1,049,630 ש"ח) בצירוף הוצאות וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.

בערעור שלפנינו משיגה המערערת על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה למתן רשות להתגונן; ואילו המשיב, בערעור שכנגד, מלין על מיעוט שכר הטרחה שנפסק לזכותו במסגרת פסק הדין.

בא-כוח המערערת שוב אינו חולק כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את טענת שולחתו כי המשיב מיצה את עילתו במסגרת התובענה הראשונה; שהלוא לפני מתן פסק-דינו של בית-משפט השלום קיבל המשיב, בהסכמת המערערת, רשות לפיצול הסעדים. עם זאת טוען פרקליט המערערת, כי מן הדין היה ליתן למערערת רשות להתגונן מפני תביעת המשיב ככל שזו התייחסה ל"פרוייקט הקוטג'ים". פרוייקט זה - כך נטען - לא נכלל במסגרת ההסכם, שבגדרו התחייבה המערערת לשאת בשכרו של המשיב. אילו נטענה טענה זו לפני בית המשפט המחוזי, חזקה שבית המשפט היה שוקל אם להעניק למערערת רשות להתגונן על-פיה. דא עקא, ובכך מודה בא-כוח המערערת, שטענה זו לא נטענה כלל; שכן, הטענה היחידה שעליה ייסדה המערערת את בקשתה לרשות להתגונן הייתה שהמשיב מיצה את עילתו בתביעה הראשונה. אומר בא-כוח המערערת, כי המדובר בטענה משפטית שעל נכונותה היה בידי בית המשפט קמא ללמוד מעיון בנספחי התביעה שהוגשו מטעם המשיב. טיעון זה אין בידינו לקבל. מחדלה של המערערת מתבטא באי העלאתן ותמיכתן בתצהיר של הטענות העובדתיות שעל-יסודן ביקשה לכפור בתביעה. הכלל, כידוע, הוא כי טענה אשר לא נטענה לפני הערכאה הדיונית אין זכות לטוענה לפני ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד (ראו למשל ע"א 113/87 בוני ציון נגד גורני , פ"ד מג(2) 545). במקרה שלפנינו אין מתקיימות כל נסיבות שבכוחן להצדיק חריגה מכלל זה. אשר על כן דין הערעור להידחות.

בערעור שכנגד מלין המשיב על גובה שכר הטרחה שנפסק לזכותו. אנו סבורים כי ערעורו בדין יסודו. בא-כוח המשיב חישב ומצא כי השכר שהגיע למשיב, בהתחשב בסכום התביעה, על-פי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין הוא 47,233 ש"ח. אכן נראה לנו כי בנסיבות העניין לא הייתה הצדקה לפסוק למשיב שכר נמוך מזה שהיה זכאי לו על-פי התעריף המינימלי.

אשר על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד. המערערת מחוייבת בזה לשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בגין ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בסך 47,233 ש"ח (תחת 10,000 ש"ח), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. כן תשלם המערערת למשיב שכר-טרחת עורך-דין, בערעור ובערעור-שכנגד, בסך 25,000 ש"ח.