ע"א 2683/05 אביגדור וינברגר נ. יחיאל הלפרין

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (הרשם א' פוני) מיום 9.3.05, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א 8647/04.

1.במסגרת תביעת המשיב (ת.א 9719/01) כנגד אחד בשם עופר קרן (להלן – קרן), הוטלו על-ידי בית המשפט עיקולים זמניים במעמד צד אחד, עד לסיום התביעה העיקרית. אחד מהעיקולים היה אמור להירשם על כלי הרכב של קרן. כנראה שכתוצאה מטעות כלשהי, שטיבה לא הוברר בפני, העיקול הזמני לא נרשם במשרד הרישוי, ובינתיים הועבר הרישום ברכב מקרן אל המערער. משכך, הגיש המשיב תביעה (ת.א 8647/04) למתן סעד הצהרתי, לפיו הבעלות ברכב הנה של קרן ולא של המערער. וזאת, כדי שהמשיב יוכל לממש את העיקול שהוטל בתביעה הראשונה.

2.במסגרת התובענה הנוכחית, הוגשה בקשה מטעם המשיב לעיקול זמני על הרכב. בית המשפט נענה לבקשה. המערער הגיש בקשה לביטול צו העיקול הזמני, שבמסגרתה העלה טענת סף לפיה לא ניתן להטיל עיקול זמני בתובענה שהסעד המבוקש בה הוא הצהרתי בלבד. בית המשפט דחה (ביום 21.12.04) את טענת הסף, וקבע מועד לדיון בבקשה גופה. עם פתיחת הדיון (ביום 28.2.05) ביקש המערער לפסול את בית המשפט.

3.לטענת המערער, בית המשפט גילה דעתו אודות תוקפו של צו העיקול במסגרת ההחלטה לגבי טענת הסף שהשמיע המערער. כך, באותה החלטה ציין בית המשפט כי צו העיקול הראשון שהוצא בתביעה הראשונה "קיים גם קיים". מאמרה זו לומד המערער שאין טעם בדיון בבקשת הביטול לגופה, שכן ממילא ננעלה דעתו של בית המשפט וכבר נתגבשה דעתו שלא לבטל את צו העיקול.

4.בית המשפט דחה (ביום 9.3.05) את הבקשה. ראשית, הצביע בית המשפט על השיהוי הכבד בו נקט המערער, כאשר ההחלטה נשוא בקשת הפסלות ניתנה עוד ביום 21.12.04, בעוד שבקשת הפסלות הוגשה כחודשיים לאחר מכן. לגוף הבקשה, צוין שאמירת בית המשפט לפיה צו העיקול הראשון שריר וקיים הובאה רק לצורך הבנת הרקע לבקשה. זאת ועוד, כך נקבע, צו העיקול הראשון קבע במפורש כי הוא יעמוד בתוקפו עד אשר יבוטל או ישונה על-ידי בית המשפט, ועל רקע זה יש להבין את אמרת בית המשפט לפיה הצו קיים גם קיים. מכל מקום, העיר בית המשפט שאין באמירה זו כדי לחייב תוצאה כלשהי בבקשה לביטול צו העיקול, שכן זו תידון לגופה על-פי טענות הצדדים.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו. המשיב, בתגובה לערעור, מבקש לדחותו. לשיטתו, יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי שבהגשתה, אולם גם לגופה דינה להידחות. לטענתו, לא ניתן ללמוד על משוא פנים מהחלטת בית המשפט נשוא ערעור הפסלות. ממילא, הדרך להשיג על החלטות שדעתו של בעל דין אינה נוחה מהן, היא באמצעות הגשת ערעור, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות.

6.ערעור זה אין בו ממש ודינו להידחות. החלטת בית המשפט הדוחה את טענת הסף של המערער אינה מגלה כל חשש למשוא פנים או חריצת דינו. כל שבית המשפט קבע, נאמר לצורך הכרעה בטענת הסף שהעלה המערער. לא ניתן לראות בה משום גיבוש דעה לגבי הבקשה העיקרית. מדובר בהחלטה במסגרת הליך ביניים. על כך נאמר, לא אחת, כי:

"סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה... אין דין התבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות כדין התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים" (ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם); וראו גם ע"א 1933/97 קרן היסוד בע"מ נ' המועצה המקומית גבעת שמואל (לא פורסם)).

כל שבית המשפט ציין הוא כי לעת זו צו העיקול עומד בתוקפו. אין אמרה זו מלמדת על כך שלא יבוטל בעתיד. אמת, נראה שדעת המערער לא הייתה נוחה מהחלטת בית המשפט. ברם, הדרך להתמודד עם החלטה זו הנה בערכאת ערעור, על-פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"א 3843/03 יניב נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 2632/05 פלוני נ' אשכנזי, רו"ח (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.