ע"א 2709/98 יוסף וחנה צרקלביץ נ. א.כ.ד. ציוד ונכסים (1979) בע"מ

1.ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באילת (כב' השופט א' יעקב), מיום 21.4.98, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינם של המערערים.

2.המערערים הם רוכשי דירות בפרוייקט בניה באילת. הפרוייקט עצמו נקלע בשלב מסויים לקשיים ובעקבות זאת נחתם הסדר נושים במסגרתו התחייבה, בין היתר, משיבה מס' 4 להשלים את הפרוייקט.

3.המערערים הגישו לבית משפט השלום באילת תביעה לסעד הצהרתי וסעד כספי. במוקד התביעה עומדת טענת המערערים, כי המשיבים הפרו את ההסכמים המקוריים לרכישת הדירות וכן הפרו את הסדר הנושים ובגין הפרות אלו נגרמו להם נזקים הראויים לפיצוי.

4.בהסדר הנושים מצויים שני סעיפים, שמן הראוי להביאם בקצרה כבר בשלב זה, לשם הבנת השתלשלות העניינים במקרה שבפנינו. סעיף 3 להסדר הנושים קובע כי:

"א. הקבלן [הוא משיבה מס' 4] מתחייב כי הפרוייקט יושלם והיחידות תמסרנה לכל אחד מהרוכשים בהתאם לחוזה הרכישה שלו...

ב.הקבלן ישא באחריות כלפי הרוכשים ביחס לאיכות הבניה ולתקופת האחריות, הכל כמפורט בחוזה הרכישה ובחוק".

סעיף 10 להסדר הנושים קובע כי:

"א. בגדר הסדר זה מוותרים הרוכשים על כל תביעותיהם וטענותיהם מכל מין וסוג שהוא ביחס לפרוייקט ו/או ליחידות כנגד הבנק ו/או אוצר החייל ו/או קונצרן דורי [הוא משיבה מס' 4] ו/או מי מיחידיו, לרבות זכות העכבון של הקבלן... למעט תביעות כנגד הקבלן הבאות בגדר סעיף 3 להסדר זה.

ב.אין בהוראות סעיף קטן א' דלעיל כדי לגרוס מזכות ביטול הסדר זה אם ובמידה שיופר הפרה יסודית ובמקרה כזה לא יחולו הוראות סעיף קטן א' דלעיל".

5.ביום 24.9.95 החליט בית המשפט על מחיקת התביעות שהוגשו כנגד חלק מן הנתבעים. ביסוד החלטה זו עמדו סעיפי הסדר הנושים האמור ובעיקר סעיף 10(א) שבו. בית המשפט קבע, כי יש לכאורה בסעיף זה - ככל שהוא תקף - כדי לחסום תביעות אפשריות כנגד הנתבעים. בה בעת נקבע בהחלטה, כי כנגד משיבה מס' 4 ניתן להגיש תביעה, שכן סעיף 10(א) להסדר הנושים אינו מונע הגשת תביעה כנגד הקבלן, כמשמעו וכחיוביו על פי סעיף 3 להסדר הנושים. על החלטה זו של בית המשפט הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בהחלטתו מיום 17.12.95 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי לא היה מקום למחוק את התביעות שהוגשו כנגד יתר המשיבים. על כן הוחזר הדיון לבית משפט השלום להמשך הדיון כנגד כל המשיבים.

6.בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי, נמשך הדיון בבית משפט השלום. מכוח החלטתו של בית המשפט, הוגשו עדויות התובעים בתצהירים. לאחר הגשת התצהירים, נחקרו המצהירים חקירה נגדית על ידי באי כוח המשיבים. בפתח ישיבת בית המשפט ביום 21.4.98, הודיע בא כוח המערערים כי "אלו עדי", ונסתיימה פרשת התביעה. בשלב זה זומנו באי כוח הצדדים ללשכת השופט ונדונה בה, במשך כשעה ומחצה, פרשנותו האפשרית של הסדר הנושים ובעיקר השאלה, אם נוכח סעיף 10(א) להסדר קיימת כלל עילת תביעה כנגד הנתבעים. אין חולק, כי במהלך ישיבה זו בלשכתו של כב' השופט, הוצע למערערים להסכים לדחיית התובענה לגופא ללא צו להוצאות. המערערים הוסיפו, כי בית המשפט ציין בפניהם את שיעור ההוצאות הגבוה ששומה עליו לפסוק בתיקים מסוג זה, וכי הוסיף כי על פי פרשנותו שלו להסכם (להסדר הנושים), אין סיכוי לתביעה לעמוד. במצב דברים זה, ומשחזרו באי כוח הצדדים לאולם, נתבקשה פסילתו של בית המשפט מלישב בדין. טענתם העיקרית של המערערים היתה, כי בית המשפט גיבש והביע עמדה נחרצת בשאלת פרשנות ההסכם ויסוד התביעה ועל כן עליו לפסול עצמו מלישב בדין בעניינם.

7.בהחלטתו מיום 21.4.98 דחה בית המשפט את הבקשה לפסילתו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי השאלה היחידה שעמדה לדיון בלשכתו היתה שאלת פרשנותו המשפטית של הסדר הנושים, ובעיקר סעיפים 3 ו10- להסדר. פרשנות זו נדונה ללא התייחסות לראיות שהובאו במשפט אלא על יסוד עמדתם העקרונית של באי כוח הצדדים. בית המשפט ציין כי במהלך הישיבה הביע הוא דעתו באשר לפרשנות ההסכם, כפי שזו כבר הובעה והיתה ידועה לצדדים עוד מהחלטתו מיום 24.9.95 (בעניין מחיקת חלק מן המשיבים מן התביעה).

8.בית המשפט הוסיף, כי כבר בשלב הדיון בבקשת המחיקה סבר הוא כי התביעה כנגד משיבה מס' 4 נמצאת "בסכנת דחיה", זאת בשל נוסחו של סעיף 3(ב) להסדר הנושים, אך אז - כמו גם בדיון בלשכתו - הציע הוא למערערים ובא כוחם לבסס פירוש משפטי להסדר הנושים אשר ישנה את דעתו של בית המשפט בעניין זה. בית המשפט ציין, כי פרשנות חדשה שכזו לא הובאה בפניו, וכי הדיון שנתקיים בלשכתו לא עסק במהימנות העדים והעובדות שנתבררו במהלך הדיון. לא זו אף זו: בית המשפט אף ציין כי "הייתי מוכן לצאת מן ההנחה שכל דברי עדי התביעה אמת, ככל שדברים אלה יכולים להשליך על פרשנות ההסכם... בית המשפט המביע דעתו בקשר לפרשנות הסכם אינו כבול בפרשנות זו וכל אחד מן הצדדים רשאי לטעון ולנסות לשכנע שהפרשנות, כפי שהובעה על ידי בית המשפט, אינה נכונה. כפי שציינתי, גם במהלך הדיון בלשכתי, ביקשתי מבא כוח התובעים [המערערים] לנסות ולשכנעני שהפרשנות, כפי שהיא נראית לי כרגע, איננה נכונה. לא הייתי אז, ואינני היום, מקובע בדעתי באשר לפרשנות הראויה של המסמך ואני פתוח, בכל עת, להשתכנע מטיעון משפטי ראוי. מכיוון שכך, אינני סבור שקיימת אפשרות ממשית של משוא פנים במקרה זה, ולכן אני דוחה את הבקשה".

9.על החלטתו זו של בית המשפט מונח בפני ערעור הפסלות. טענתם העיקרית של המערערים הינה כי בית המשפט גיבש דעתו לבלי חזור בו וכי נחרצות זו עולה כדי חשש ממשי למשוא פנים. לטענת המערערים, אין המדובר במקרה זה אך בהבעת עמדה בשלב מוקדם, שאין בה אלא עמדה לכאורית הפתוחה לשכנוע, אלא המדובר בחריצת עמדה בשלב מאוחר, לאחר שמיעת חלק עיקרי של הראיות. עוד נטען, כי גם מקום הדיון (לשכת השופט) והאמור בהחלטת הדחיה של טענת הפסלות עצמה (לרבות קביעת השופט כי דן הוא בפרשנות ההסכם בהתעלם מן הראיות שהובאו עד אותה העת בפניו), מבססים את היעדר הסיכוי לשינוי דעתו של בית המשפט, וממילא, את קיומו של חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינם.

10.בתגובות חלק מן המשיבים שהובאו בפני (כאמור בתקנה 471ג(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-), מתבקשת דחיית הערעור. לדידם, הבעת העמדה מצד בית המשפט במקרה שלפני, אינה מהווה חריצת עמדה שאינה ניתנת לשינוי. כך בייחוד נוכח היותה במסגרת הצעת פשרה כאשר ברי, הן מנסיבות המקרה והן נוכח האמור בהחלטתו של בית המשפט, כי פתוחה הדרך בפני המערערים לשנות דעה זו. עוד נטען, כי דעה לכאורית זו היתה ידועה למערערים עוד מהחלטתו של בית המשפט בעניין בקשת המחיקה, קרי מיום 24.9.95, ומשלא ביקשו את פסילתו של בית המשפט עוד בשלב זה, אין מקום להעלות טענה זו כחלוף זמן כה רב.

11.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, כלל בידינו הוא כי מקום בו "המשחק מכור" ודעתו של השופט היושב בדין ננעלה עד בלי שכנוע, הרי שמתעורר לו חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתו של השופט מלישב בדין (ראה: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' וועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). בה בעת, כל עוד המדובר בדעה לכאורית, הפתוחה לשכנוע ושינוי, הרי שאין בעצם הבעתה של דעה כאמור, לכשעצמה, משום עילה לפסילתו של השופט מלישב בדין (ראה: ע"א 2069/98 חביב בן יחזקאל נ' אוסטרובסקי (טרם פורסם); ע"א 486/98 מפעלי ספרים ליצוא בע"מ נ' עמותת אורייתא (טרם פורסם); ע"א 2974/97 צלאח משה נ' שם טוב צביח

(טרם פורסם); ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)).

12.במקרה שבפני, אין חולק כי לבית המשפט עמדה בשאלת פרשנותו של הסדר הנושים. אולם בכך לא סגי. השאלה הינה, אם עמדה זו עולה כדי חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט עצמו, בהחלטתו, ציין כי פתוחה הדרך בפני המערערים לשכנעו בפרשנות אחרת להסדר הנושים. אמת, השלב בו נדונה הצעתו של בית המשפט ובו הובעה עמדתו, הינו לאחר סיום פרשת התביעה. אולם עיון בתצהירי העדות הראשית שהוגשו, וכן בפרוטוקול הדיון לעניין החקירה שכנגד מראה, כי עיקר הראיות שנשמעו לא עסקו בהסדר הנושים עצמו ובפרשנותו, אלא בהסכמי הרכישה המקוריים ובטענות המערערים לעניין הפרת ההתחייבויות על פי הסכמים אלו, או על פי הסדר הנושים. בנסיבות אלה, לא מצאתי בדעה שהובעה על ידי בית המשפט, כמו גם באמירתו לעניין ההתעלמות מן הראיות בדרך שנערך בפניו בשאלת פרשנות ההסכם, משום עילה לפסלותו. כך הדבר גם בייחוד נוכח העובדה, כי בית המשפט לא קבע כי הוא מתעלם מן הראיות שבפניו, אלא כי הוא מניח כי האמור בהן אמת הוא, ומביע עמדתו אך בשאלה הפרשנית של הסדר הנושים. מטעמים אלה, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.