ע"א 486/98 מפעלי ספרים ליצוא בע"מ נ. עמותת אורייתא

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיא א' כהן) מיום 11.1.98, בה דחה בית המשפט את בקשת המערערים, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 20252/95.

1.בין הצדדים מתנהלים מזה זמן סכסוכים מסכסוכים שונים. מקצת הסכסוכים הועברו בשעתו להכרעת בורר, כב' השופט בדימוס, ד"ר מ' שלגי. הבורר נתן את פסקו ביום 7.9.93. הצדדים מפרשים את פסק הבורר באופן שונה ולפיכך פנו לערכאות שונות בנסיון לאכפו: המערערים פנו לבית משפט השלום בירושלים (במסגרת ת.א. 20252/95 האמור) בתביעה על פי עילת הפסק ואילו המשיבים פנו ללשכת ההוצאה לפועל. במסגרת הדיון בת.א. 20252/95 הסכימו הצדדים על משלוח שאלות הבהרה לבורר. ביום 5.1.98, לאחר שהבורר השיב בכתב על שאלות אלו, נתן בית המשפט את ההחלטה הבאה:

"לפחות בנושא ההוצאות העתידיות של העותק הראשון, נראה, לכאורה, כי הבורר קבע דברים נחרצים כנגד התובע (המערערים - א'ב'). מומלץ, כי כבר בשלב זה ימחק התובע את כל החלק מהתביעה ומהתצהיר המתייחס לנושא זה וזאת כדי לחסוך בזמן ובהוצאות. יחד עם זאת, אם התובע לא יעשה כן, וימשיך להתנהג כרגיל, עלולה להיות לנושא זה השפעה משמעותית בפסיקת הוצאות בהמשך."

2.ביום 8.1.98 הגישו המערערים בקשת פסלות, בה הסתמכו על ההחלטה שהובאה לעיל. עוד ציינו, כי בית המשפט הוסיף, שלא לפרוטוקול, כי ההוצאות שיטיל על המערערים עלולות להגיע ל - 20,000 דולר. המערערים הוסיפו וטענו, כי בדיון שנערך ביום 5.1.98 הגביל בית המשפט את החקירה שניהלה ב"כ המערערים, באופן המלמד על כך שקבע דעה מוגמרת באשר לתוצאת ההליך. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו, כי ההחלטות עליהן היא מבוססת אינן מגלות אפשרות ממשית לקיום משוא פנים, כהגדרתה של אפשרות זו בפסיקה, כי האזהרה בדבר חיוב בהוצאות בסכום גבוה הופנתה לשני הצדדים, נוכח המהלכים הדיוניים הרבים שנקטו הצדדים, וכי אזהרה כזו היא במקומה שעה שקיים חשש לביזבוז זמנו של בית המשפט. בית המשפט הוסיף וציין, כי הדרך הראויה להתמודדות עם החלטות משפטיות הינה במסגרת ערעור ולא במסגרת בקשת פסלות.

3.בערעור שבפני חוזרים המערערים על הטענות שהעלו בבקשת הפסלות. עיקר טענתם היא, כי בהחלטתו מיום 5.1.98 הביע בית המשפט עמדה נחרצת באשר לתוצאת ההליך וכי ההחלטה הדיונית שקיבל לאחר מכן מלמדת אף היא על עמדה זו. לפיכך, טוענים המערערים, נתקיימו בהחלטות בית המשפט העילות המצדיקות את פסילתו מלהמשיך ולדון בעניינם. לחלופין, טוענים המערערים, כי מראית פני הצדק מחייבת את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינם.

4.המשיבים מתנגדים לקבלת הערעור. לטענתם, כוונו אזהרותיו של בית המשפט באשר לחיוב בהוצאות כלפי שני הצדדים ולא נגעו למערערים דווקא. עוד טוענים המשיבים, כי בהחלטתו נקט בית המשפט לשון זהירה, תוך שימוש במושגי שסתום, דוגמת "לכאורה", "מומלץ" ו"עלולה", ולפיכך אין ההחלטה מצביעה על גיבוש עמדה נחרצת שאין חזרה ממנה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי הואיל והדברים נאמרו בטרם הביאו המערערים את ראיותיהם פתוחה בפניהם הדרך להוכיח את טענותיהם.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. המערערים לא הצביעו על החלטה כלשהי של בית המשפט המעידה על קיומה של אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפיהם, כהגדרת הפסיקה (וראה לעניין זה: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247; בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה , פ"ד מח (3) 573, 605). בית משפט רשאי להתרות בצדדים, המאריכים, לפי דעתו, את הדיון שלא לצורך ןלהבהיר, כי הוא עשוי לחייבם בהוצאות עקב זאת (וראה: ע"א 369/97 לביא נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). בית משפט רשאי להתוות את אופן הדיון שבפניו, על מנת שלא לגרום לטרחת סרק לצדדים ולבית המשפט (וראה ע"א 2011/97 בית עדה נ' בית עדה , טרם פורסם). בענייננו, סייג בית המשפט את דבריו, ציין כי מסקנתו היא לכאורית וכי ההליך עלול להסתיים בפסיקת הוצאות. אין בדברים לכאוריים אלה כדי להצביע על אותה "דעה נעולה" (וראה ענין גלברט , לעיל) שבהתקיימה יכול ותתחייב פסילתו של בית משפט מלהמשיך ולדון.

הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים את הוצאותיהם בסך 7,500 ש"ח.