ע"א 2740/97 מינס מנשה נ. מינס ימימה

בפני בקשה לצירוף המבקשות כמשיבות נוספות בערעור.

כל הצדדים בהליך דנן הנם בני משפחה אחת: המערער מס' 1 (להלן: האב) והמשיבה בערעור (להלן: האם) הנם בעל ואישה הנשואים כ68- שנה. המבקשות הנן בנותיהם והמערערים מס' 2-7 הנם בניהם, אחי המבקשות.

עניינם של הליכים אלו הוא בבעלות על חלקת קרקע עליה גרו האב והאם מאז שנת 1931. הבעלות היא של מחצית הזכויות בחלקה 28 בגוש 6389 (שגודלה כ3.5- דונם) בפתח-תקווה (להלן: המקרקעין). הזכויות במקרקעין נשוא המחלוקת נרשמו על שם האב בלבד.

ביום 10.10.94 העביר האב לבניו, המערערים 2-7 במתנה דונם אחד מתוך המקרקעין, המוגדר כתת חלקה 4ב. על חלקה זו בנו הבנים בניין אשר מומן באמצעות הלוואה אשר הובטחה על ידי משכנתא שנרשמה על המקרקעין ובאמצעות מימון עצמי נוסף. בנית הבניין הסתיימה, וכיום חלק מן הבנים גרים בו.

ביום 5.9.95 עתרה האם לבית המשפט קמא למען יצהיר כי הנה הבעלים של מחצית מהזכויות.

ביום 20.3.97 ניתן פסק הדין בתובענה בו נקבע, כי מאחר שהאב הנו הבעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין, הרי שמכוח הלכת השיתוף, אשתו, הנה הבעלים של מחצית מזכויות אלה - היינו, רבע מהזכויות בחלקה. כן נקבע, כי בחלק זה לא ייכלל השטח עליו נבנה הבניין.

ביום 27.3.97 העבירה האם במתנה לבנותיה, את זכויותיה במקרקעין בחלקים שווים. רישום זכויות האם על החלקה טרם בוצע עקב החלטת בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין. זכויות האם במקרקעין מוגנות כיום באמצעות הערת אזהרה שנרשמה על זכויותיה במקרקעין.

המבקשות הגישו תובענה לבית המשפט לענייני משפחה באזור תל-אביב והמרכז, וביקשו כי בית המשפט יצהיר על זכויותיהן במקרקעין מכח העברת הזכויות על ידי האם, כי האם מנועה מלפעול להשלמת רישום הזכויות על שמן, כי אין ולא יהיה כל תוקף להסכמה או ויתור של האם ביחס לזכויותיה במקרקעין, אלא בהסכמת בנותיה, וכי יצהיר שהמבקשות תהיינה זכאיות להירשם כבעלות רבע מהמקרקעין בלשכת רישום המקרקעין מיד לאחר הסדרת רישום זכויותיה של אימן. בעקבות הסדר פשרה נרשמה הערת אזהרה אף לגבי זכויותיהן של המבקשות במקרקעין.

בבקשה שבפני מבקשות הבנות להצטרף כמשיבות בערעור, בנוסף למשיבה הנוכחית, אמן. טענתן היא, כי באות הן בגדר משיב ראוי בהליך זה שכן זכויותיהן בנכס יושפעו על ידי כל החלטה שתתקבל בעניין שבמחלוקת. המבקשות טוענות, כי אחיהן, המשיבים 2-7 מפעילים לחצים שונים על האם במטרה שתחזור בה ותוותר על זכויותיה במקרקעין. המבקשות מעלות את החשש, כי כתוצאה מלחצים אלה תחזור בה האם מדרישתה להכרה בזכויותיה, ותסכים לקבלת הערעור. התוצאה של מהלך זה, לאור העברת הזכויות בנכס לידיהן, משמעו פגיעה בהן. לפיכך, טוענות המבקשות, אי צירופן לערעור, במיוחד בנסיבות אלו, עשוי לגרום להן קיפוח חמור ולפגיעה בזכויותיהן בנכס.

האם, המשיבה בערעור, מסכימה לבקשה. המערערים - האב והאחים, מתנגדים לה. טוענים המערערים, כי בקשה שהגישו המבקשות להצטרף להליך נדחתה על ידי בית משפט קמא. לפיכך הם טוענים, כי פסק הדין נוגע רק ליחסים שבין המשיבים לאם, וכי המצב העובדתי בתום הדיון בערכאה ראשונה, לפיו הצדדים להליך הם המערערים והאם בלבד, צריך להישמר. יש לציין בהקשר זה, כי בקשת המבקשות להצטרף להליך הוגשה אך לאחר שניתן פסק דין בתביעה. בית משפט קמא דחה הבקשה באומרו "לא נראה לי שלאחר שניתן פסק דין יש מקום לצרף את בעלי הדין שלא היו צד להליכים הקודמים." הדגש הוא אם כן על השלב בו הוגשה הבקשה - לאחר מתן פסק הדין. בשלב זה הסתיימה מלאכתו של בית המשפט, ועל כן לא היה מקום להורות על צירופן בפניו .

עוד טוענים המערערים, כי מאחר שהמבקשות בחרו מרצונן החופשי לעמוד מנגד במהלך הדיון בבית משפט קמא ורק משניתן פסק דין לטובת האם ביקשו להצטרף עומדת להן לרועץ. אף טענה זו אינה מקובלת עליי. אין חולק על כך, כי האם נתנה במתנה את זכויותיה במקרקעין לבנותיה רק לאחר מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא. כלומר, גם אם נקבל את הטענה כי היה למבקשות אינטרס כלשהו בתביעתה של האם לפסק דין הצהרתי על זכויותיה, הרי שאין להשוותו לאינטרס המצוי בידן כעת , לאחר שקבלו את זכויותיה של האם במקרקעין. על כן אינני סבורה, כי העובדה שלא בקשו קודם לכן להצטרף להליך, בטרם היו זכאיות לזכויות במקרקעין, איננה צריכה להוות מכשול מפני צירופן להליך הערעור.

טענה נוספת בפי המערערים והיא, כי בנסיבות העניין אין חשש שהמבקשות תפגענה כתוצאה מאי צירופן לערעור דנא. מוסיפים המערערים, כי נראה שזכויותיהן של המבקשות מוגנות היטב לאור המתנה והערת האזהרה שנרשמה לטובתן ואין להן צורך בערעור זה כדי לשמור על זכויותיהן. תמהתני פישרה של טענה זו. ברי הדבר, כי בנפול זכויותיה של האם במקרקעין נופלות אף זכויותיהן של המבקשות מכח המתנה, ולהערת האזהרה לא תהיה אז כל נפקות. מהאמור נובע, שבמקרה בו יתקבל הערעור יאבדו המבקשות זכויותיהן במקרקעין, בעוד שאם הערעור יידחה, זכויותיהן של המבקשות מובטחות. לפיכך, ברור הדבר כי המבקשות עלולות להיפגע כתוצאה מההכרעה במחלוקת.

תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת את הסמכות להורות על צירוף משיב בשלב הערעור. בבש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית ואח' , (פ"ד מה(5), עמ' 457) היתווה כב' הנשיא שמגר את הכללים המנחים לצירופו של בעל דין בשלב הערעור. בהחלטה זו נקבע, כי המבחן לצירוף מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש:

"ראשית - האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש.

שנית, במידה וקיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בי-דין. לישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור." (שם בעמ' 463).

לאחר ששקלתי את נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי תנאי המבחן לצירופו של בעל דין בשלב הערעור מתקיימים, ולפיכך, כי יש להורות על צירופן של המבקשות כמשיבות נוספות בערעור.

התנאי הראשון - כפי שראינו לעיל אין ספק בכך שהמבקשות עלולות להפגע מההכרעה בערעור זה. לכך יש להוסיף את טענותיהן של המבקשות בדבר הלחץ שמפעילים המערערים על האם לחזור בה מדרישתה לרישום זכויותיה במקרקעין, וחששן כי האם עלולה להכנע ללחץ זה ולהסכים לקבלת הערעור. בתגובה שהגישו המערערים כמו גם בתצהיר שהגיש אחד האחים בתמיכה לה, לא מצויה כל התייחסות לטענות אלה של המבקשות. לפיכך, בנסיבות אלה שוכנעתי כי התנאי הראשון בדבר פגיעה אפשרית במבקשות, מתקיים.

לעניין התנאי השני - בהנתן העובדה, כי האם נתנה את זכויותיה במקרקעין למבקשות, ברור הוא כי מידת עניינן של המבקשות עם העניין נשוא הסכסוך הוא רב ביותר, כמידת עניינם של האחים, המערערים. ולפיכך, אף תנאי זה מתקיים.

ולבסוף, מתקיים אף התנאי השלישי - אין בצירופן של המבקשות כדי להרחיב את יריעת המחלוקת אשר נפרשה בערעור, והעוסקת בשאלה האם זכאית האם לזכויות במקרקעין על פי חזקת השיתוף, ואם כן מהו היקף זכויותיה אלו. אין בצירופן של המבקשות כדי להרחיב מחלוקת זו. מערכת היחסים הנוספת שבין המבקשות לאם אשר נולדה בעקבות התחייבותה של האם להעביר זכויותיה במקרקעין למבקשות, גם אם יש לה השפעה על ההליך דנן, אין בה כדי להרחיב את יריעת המחלוקת אשר עוסקת אך בזכויותיה של האם.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת. הודעת הערעור תתוקן כך שהמבקשות בבקשה זו יירשמו בה כמשיבות נוספות.