ע"א 2753/01 השילוח תעופה (1984) בע"מ נ. אברהם בכר

1.ביום 23.10.92, בשעת אחר הצהריים מאוחרת, המריא הטייס אברהם בכר (הוא המערער בתיק ע"א 3032/01 - והמשיב בערעורים ובערעורים שכנגד, ובעצמו מערער שכנגד בערעורים אחרים) (להלן: הטייס), עם מטוס זעיר משקל ultra light) ) ממנחת המצוי בראשון לציון. זמן קצר לאחר שהמריא פגע המטוס בקרקע והטייס נפגע ונחבל באורח קשה. התאונה ארעה בעת שהמטוס הזדקר כאשר ביצע פניה סמוך לאחר ההמראה ובשעה שהטייס, שלא הבחין מבעוד מועד בסכנה, לא נקט באמצעים הדרושים כדי להתגבר עליה. את הסימנים המוקדמים להזדקרות המטוס ייחס הטייס בטעות לגורמים אחרים. את נזקיו הוא תבע מהמשיבים בערעורו (שהם גם מערערים בערעור מטעמם) - חברת השילוח תעופה (1984) בע"מ, המקיימת מכון בדק (להלן: "מכון הבדק"), ממנהלה, מהיבואנית של ציוד הטייס (להלן: "היבואן") וממדינת ישראל. לכולם ייחס אחריות לאירוע התאונה בעיקר בשל עוולות של רשלנות ושל הפרת חובה חקוקה שביצעו כלפיו, על פי טענתו, בעצמם או באמצעות אחרים.

מקצת מן הנתבעים שגרו הודעה לצדדים שלישיים ובהם - המדינה, חברת הביטוח עמה היה קשור מכון הבדק וסוכנה. הדיון בהודעה כנגד חלק מן הצדדים השלישיים טרם נתקיים.

2.בית המשפט המחוזי דחה את הטענות כנגד היבואן וכך גם את התביעה שהופנתה כלפי מדינת ישראל. לעומת זאת, הוא מצא את מכון הבדק ואת מנהלו אחראים לנזק שהוסב לטייס; עם זאת קבע בית המשפט כי הטייס עצמו תרם, באשמו שלו, לאירוע התאונה. בית המשפט העריך את מידת האשם התורם בשיעור של 50%.

הטייס משיג כנגד הקביעה שהוא תרם באשמו לתאונה. ואילו מכון הבדק ומנהלו משיגים כנגד עצם הטלת האחריות לתאונה לפתחם הם. כמו המערער, סבורים גם הם כי היה מקום להטיל אחריות גם על המדינה.

3.לא מצאנו ממש בערעורים המופנים כנגד ההחלטה לפטור את המדינה והיבואן מאחריות וכנגד ההחלטה לדחות את ההודעה לצד שלישי ששוגרה כנגד המדינה. קביעותיו של בית המשפט קמא, כי לא נמצא בסיס לחייבם לשאת בנזקי המערער מעוגנות היטב בחומר הראיות ואין עילה להתערב בהן.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט קמא, באנו לכלל מסקנה, כי אין להתערב גם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לעצם הטלת האחריות לתאונה על מכון הבדק ועל מנהלו, ובאשר לקיומו על אשם תורם, של הטייס, בשיעור שנקבע. בנסיבות המקרה לא מצאנו גם מקום להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור על פי המבוקש, אולם בכך אין אנו מביעים דעה באשר לאפשרות להציג ראיות אלו בשלב השני של המשפט בבית המשפט קמא.

בית המשפט המחוזי מצא, כי הליך המסירה של המטוס לתובע היה לקוי. הבחירה להותיר את המטוס כשהוא חונה מחוץ למכון הבדק ומסירתו בלא נוכחות של עובד מקצועי במקום, כך קבע בית המשפט, היתה בחירה רשלנית. מכון הבדק ומנהלו, כך נפסק, היו חייבים להיות ערים לכך שהמדובר בכלי מסוכן, ועל כן ראוי היה ללוות את המסירה בהסבר מתאים, במיוחד לאור השינוי שנעשה בגוף המטוס בעת שהיה במכון הבדק. גם העובדה שהמטוס נמסר חרף העובדה שקסדת הטייס הושארה בתוך מתקני הבדק - עובדה שאפשרה לטייס להפעיל את המטוס כשהוא חבוש בקסדה שאינה מתאימה, המעוותת את הרעש הרגיל של המטוס, תרמה לתקלה. בממצאים אלה לא מצאנו עילה להתערב. הם מוצאים להם תמיכה ברורה בחומר הראיות. כך גם לגבי הקביעה כי הטייס עצמו, אף הוא אינו נקי מאחריות; כך ולא רק בשל שלא נהג במיומנות במטוס, כי אם גם בשל עצם בחירתו להטיס אותו בלא האביזרים החסרים ובלא שהוא עצמו עבר הדרכה מתאימה ואף לא נשא רשיון טייס מתאים במועד התאונה.

אשר על כן, אנו מחליטים לדחות את הערעורים כולם, ובכלל זה גם את הערעורים שכנגד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.