ע"א 2758/06 עדה ועוד 23 אח' וילמובסקי נ. שרביב בע"מ

1.ביום 29.3.06 הגישה המערערת בע"א 2758/06 ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 8.2.06. ביום 30.3.06 הגישה המשיבה בע"א 2758/06 ערעור מטעמה (הוא ע"א 2831/06). ביום 1.5.06 הוגש ערעור שכנגד במסגרת ע"א 2831/06. המשיבה שכנגד בע"א 2831/06 עתרה ביום 21.5.06 למחיקת הערעור שכנגד. בבקשתה – המחזיקה שורה אחת – נטען כי "המשיבה שכנגד תטען כי הערעור שכנגד הוגש שלא כדין, שכן אינו באותו עניין שהערעור העיקרי עוסק בו". מכאן ההליך שלפני.

2.המערערים שכנגד, בתגובתם מיום 31.5.06, טוענים כי אין ממש בבקשה ויש לדחותה. לטענתם, הערעור שכנגד קשור לערעור המשיבה ויש לו זיקה מספקת אליו. מטעם זה, ונוכח הבקשה הלקונית של המשיבה שכנגד, יש לדחות בקשה זו ולהמשיך לברר את הערעור שכנגד תוך חיובה בהוצאות בקשה זו.

3.המסגרת שבדין לבקשה מעין זו ברורה ומוכרת ועניינה החובה כי בין ערעור עיקרי לבין ערעור שכנגד חייבת להתקיים זיקה עניינית, או ליתר דיוק זיקה מספקת (ראו לעניין זה ח' בן-נון, הערעור האזרחי 474-471 ואילך (2004), והאסמכתאות שם ). על רקע זה נבחן את נסיבות המקרה שלפני.

4.ההליכים שבכותרת נסובים סביב פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בו נדונה תובענה בגין ליקויי בנייה בבתים שנבנו על-ידי המשיבה שכנגד. בהליך מונו מומחים, הן לעניין הצורך בתיקונים והן לעניין מחיר תיקון הליקויים. בית המשפט קמא עמד על הליקויים השונים בדירות שבבתים, וקבע את סכומי הפיצוי בגינם. ערעורה של המשיבה שכנגד – הוא הערעור העיקרי (ע"א 2831/06) - מתמקד על פי האמור בו בסוגיות אלו: עלות והיקף התיקונים שלדעת בית משפט קמא לא תומחרו; אי דיון במעמדם של ועדי הבתים וזכותם לתבוע פיצויים בגין ליקויי בניה ברכוש המשותף; הסטייה שסטה בית המשפט המחוזי מקביעה קודמת לפיה הפיצוי יהא רק על ליקויים שתוקנו בפועל; הסתמכות על ראיות פסולות; שיעור ההוצאות שנפסקו וכן טענה בדבר היעדר ראיות ביחס לעלות התיקונים והיקפם.

5.ערעורם של המערערים שכנגד התמקד בטענות לעניין אי פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני; אי פסיקת פיצויים לפי אומדנא בשורה של פריטים ובכלל זה ליקויים שקשה עד בלתי אפשרי לתקנם וכן ליקוי טיח. טענות נוספות שהעלו המערערים שכנגד בערעורם נגעו לשיעור הפיצוי בגין הצורך בפיקוח הנדסי; אי פסיקת ריבית וכן שורה של טענות כלליות ופרטניות לעניין הנזק הממוני, ובכלל זה תמחור הליקויים על-ידי העד המומחה; שיעור ההשבה של הוצאות המומחים ושכר טרחת עורך-דין שנפסק.

6.על רקע זה, מסקנתי היא כי אין מקום בנסיבות המקרה להורות על מחיקתו מן המרשם של הערעור שכנגד. אכן, חלק ניכר מן הטענות המועלות על-ידי המערערים שכנגד אינו מבוסס על אותן קביעות של בית המשפט המחוזי שבגינן הוגש הערעור העיקרי על-ידי המשיבה. כך הדבר בעיקר באותן טענות המוסבות כלפי החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק פיצוי בגין פריטים מסוימים (כגון נזק לא ממוני) או לפסוק פיצוי בשיעור מסוים (כגון פיקוח הנדסי). עם זאת, הן הערעור העיקרי והן הערעור שכנגד עוסקים בסופו של יום בשיעור הפיצוי שיש לפסוק לכל משפחה בשים לב לחוות הדעת של המומחה. בשני הערעורים עולה שאלת שכר הטרחה שנפסק. במצב דברים זה, ונוכח היעדר הנמקה בבקשת המשיבה שכנגד למחיקת ההליך, נחה דעתי כי נתקיימה בנסיבות העניין "זיקה מספקת" בין ההליכים ויש, אפוא, להמשיך ולברר את הערעור שכנגד.

7.הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחית אפוא. לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות בגין הליך זה.