ע"א 278/02 זבידאת עלי נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בקריות, על יסוד הודאתו, בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות. זאת לאחר שבשתי הזדמנויות הכה את אשתו בכל חלקי גופה, ובאחת הפעמים אף גרם לה לחבלות ולשריטות. בית-משפט השלום גזר על המבקש עונש של שלושה חודשי מאסר על-תנאי, בציינו כי הוא מתחשב בעברו הנקי של המבקש, בעובדה שהמבקש היה במצוקה קשה עקב היותו מובטל, בכך שהמבקש היה עצור במשך 20 ימים, וכן במעצר-בית שבו שהה המבקש במשך 4.5 חודשים במהלך משפטו.

המדינה ערערה על קולת העונש לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וגזר על המבקש עונש של תשעה חודשי מאסר, מתוכם חמישה חודשים לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, והיתרה על-תנאי. בית-המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענת המבקש כי יתאפשר לו לרצות בעבודות-שירות את עונש המאסר שנגזר עליו בציינו כי מאסר בעבודות-שירות אינו עונש מרתיע והולם בנסיבות המקרה. וכך כתבו שופטי בית-המשפט המחוזי בפסק-דינם:

כעסים ומצב כלכלי... אינ[ם] הצדקה לתקיפת בן הזוג החלש... כן שותפים אנו לעמדת התביעה, שבגלל ריבוי העבירות לענין אלימות במשפחה, שומה גם על בית המשפט לתת ידו בנסיון למנוע עבריינות זו על-ידי ענישה מחמירה.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, שבגידרה טען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חמור ואינו מבטא במידה מספקת את הצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, בהודאתו בעבירות שביצע, ובמעצרו, לרבות במעצר-הבית שבו שהה. לחלופין טען המבקש, כי ראוי היה לאפשר לו לרצות את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, בעבודות-שירות.

דין הבקשה להידחות. שכן, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה מתן רשות לערעור שני. מעבר לדרוש אעיר, כי העונש שנגזר על המבקש, שזה לו מאסרו הראשון, אינו קל, אך הוא הולם את חומרת המעשים שביצע.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.