ע"א 2861/98 אלפרד גרשון נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א יפו

ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' שטרסמן) במסגרת ב"ש 317/97 מיום 31.3.98, שבה נדחתה בקשתו של המערער כי בית-המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים.

כנגד מבנה בבעלותו של המערער הוצא צו הריסה מנהלי. המערער פנה לבית-המשפט בטענה כי הצו אינו תקף בשל פגמים שונים שנפלו בו ובהליכי הוצאתו. ביום 31.3.98 ביקש המערער מבית-המשפט כי יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים. הבקשה נסמכה על מספר אירועים אשר מעידים, לטענת המערער, על קיומה של דעה קדומה מצדו של בית-המשפט. בישיבה מיום 22.3.98 נחקר מהנדס המשיבה בחקירה נגדית, ובמהלכה נשאל לגבי השכלתו. על-פי הפרוטוקול, שתיקונו לא התבקש על-ידי המערער, השיב העד לשאלה זו. אולם לטענת המערער פסל בית-המשפט את השאלה הנוגעת בפרטי השכלתו של העד בטענה כי האחרון כבר העיד בפניו בעבר והוא מודע לפרטי השכלתו. כשהעיר ב"כ המבקש כי אינו נהנה מהיכרות דומה עם העד, השיב, לטענתו, בית-המשפט "לאור מה שאמרתי, אולי תבקש לפסול אותי?" בהמשך פסל בית-המשפט שאלה שהוצגה לעד ושעניינה אי-העמדתו לדין של אדם אחר המצוי, לטענת המערער, במצב דומה לו. הטעם לפסילה היה שבחומר שבתיק הבנייה לא היו רשומות תוצאות המשפט. כמו-כן סירב בית-המשפט לקבל ראיה מסוימת, תוך קביעה שהיא אינה רלוונטית למקרה שבפניו. ביום 30.3.98 נדחתה בקשתו של המערער לזמן לעדות את יושב ראש הועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראש עירית תל-אביב. בהחלטתו ציין בית-המשפט, כי הוא סבור, כפי שסבר במהלך הדיון בתיק, "שהמבקש נוקט בטקטיקה של השהייה מכוונת, שאין תכלית בצידה אלא להרוויח זמן".

בית-המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו נכתב כי האמירות שיוחסו לו על-ידי המערער, ושאינן מצויות בפרוטוקול, משקפות את רוח הדברים שנאמרו באולם, אך הן נאמרו בתגובה לשאלה לעגנית וקנטרנית ששאל ב"כ המערער את העד תוך הטלת ספק בכך שיש לו תואר שני בהנדסה. אשר להחלטה להימנע מזימונם של עדים, זו ניתנת לערעור, ואין בה עילה לפסילת שופט. לבסוף מציין בית-המשפט, כי לא קבע את עמדתו בתיק.

בערעור שבפני מפרט המערער את האירועים האמורים, וטוען כי יש בהם להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד בית-המשפט כלפיו. המערער מסתמך בעיקר על הערתו של בית-המשפט בהחלטה שלא לזמן לעדות את יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה. לטענתו, בהערה זו הביע בית-המשפט דעה שלפיה החליט בית-המשפט עוד במהלך הדיון בתיק, כי אין תכלית בטיעוניו של המערער. במצב זה, טוען המערער, אין סיכוי שהצדק ייעשה וייראה. המשיבה בחרה שלא להגיב על הערעור.

דין הערעור להידחות. בסופו של דבר סומך עצמו המערער על החלטות ביניים של בית-המשפט. חזרנו ושנינו, כי ההליך המתאים לתקיפת החלטת ביניים אינו בבקשה לפסלות שופט (ראו, למשל, ע"א 369/97 אהרון לביא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מעבר לכך, ההחלטות דנן מתייחסות לאי-התרתן של שאלות ושל ראיות ולאי זימונם של עדים מטעמים של רלוונטיות. לעניין זה יפים דבריו של הנשיא שמגר: "התרתה של שאלה או איסורה של שאלה על יסוד ההכרעה ברלוואנטיות שלה אינם מבין הנושאים, שבעטיים פוסלים שופט." (ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל , פ"ד לט (2) 80, 83). אשר לדבריו של בית-המשפט, שלפיהם נוקט המערער טקטיקה של השהייה מכוונת, אין בדברים אלה כל הבעת עמדה לגופו של עניין, וממילא אין בהם לעורר חשד כלשהו לקיומו של משוא פנים מצדו של בית-המשפט.

הערעור נדחה.