ע"פ 992/07 דודי חילף נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ש' שילוני ) מיום 29.1.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 3964/05.

1.

נגד המערער הוגש כתב אישום שעניינו תקיפה בנסיבות מחמירות. במסגרת דיון שהתקיים ביום 29.1.07 נשמעה עדותה של השוטרת אשר גבתה את הודעת המתלוננת. במהלך חקירתה החוזרת של העדה, התנגדה הסנגורית לשאלה ששאלה באת-כוח המדינה, ועקב כך, ומבלי לשמוע את תגובתה של באת-כוח המדינה, החליט השופט לפסול את השאלה. בהמשך שאלה באת-כוח המדינה שאלה נוספת, אשר גם אליה התנגדה הסנגורית, בטענה כי מדובר באותה שאלה בניסוח אחר. הפעם נשמעה תגובתה של באת-כוח המדינה להתנגדות, ועקב כך קבע השופט כי "לאחר שקיבלתי הסבר מבאת-כוח המאשימה מדוע השאלה שנשאלת נובעת מהחקירה הנגדית, אני מאפשר את התשובה". בשלב זה התרעמה הסנגורית על העובדה שבית המשפט קיבל את החלטתו, מבלי לאפשר לה להגיב על דברי באת-כוח המדינה, ודרשה כי יאפשר לה להסביר מדוע אין מקום להעלאת שאלה זו. בתגובה לדבריה קבע השופט כדלקמן:

"הסנגורית אינה מדייקת, בלשון המעטה, בדבריה שנרשמו. התובעת במסגרת חקירה חוזרת שאלה שאלה. הסנגורית קמה והתנגדה ונימקה את ההתנגדות ולכן היתה לתובעת זכות להשיב על ההתנגדות. לאחר תשובת התובעת להתנגדות נרשמה החלטה ורק אז קמה הסנגורית ומחתה כנגד תוכן ההחלטה תוך נסיון לשנות את ההחלטה לאחר שהיא כבר נרשמה.

לפיכך, אין מקום בשלב זה לאפשר לסנגורית עוד פעם לנמק את התנגדותה ואני דוחה את בקשתה".

בגין החלטה זו הוגשה בקשת הפסלות נשוא הערעור שבפני.

2.

בערעור טוענת באת-כוח המערער כי התבטאותו של השופט מעידה על כך שבית המשפט גיבש את עמדתו, וכי למערער לא תעמוד עוד חזקת החפות. באת-כוח המערער גורסת כי מכיוון שבית המשפט אינו מאמין לדבריה שלה, הרי שממילא לא יאמין למערער עצמו, כך שחזקת החפות מתרוקנת מתוכנה. עוד מציינת באת-כוח המערער כי בהחליטו להפסיק את הדיון על מנת לאפשר לה להגיש ערעור על החלטתו שלא לפסול עצמו, ציין השופט כי הוא עושה כן "כדי להימנע ממתיחות הקיימת לאור דברים שנאמרו ונרשמו", עובדה המעידה על כך שגם בית המשפט סבר כי נוצרה מתיחות אשר מונעת את המשך ההתדיינות בפניו.

בא-כוח המדינה טען בדיון שהתקיים בפני כי הערעור אינו מגלה עילת פסלות. בא-כוח המדינה הבהיר כי סירובו של השופט להתיר לסנגורית להגיב בטרם נתן החלטתו נבע מכך שהחלטתו הראשונה, לפיה נפסלה השאלה, ניתנה לאחר ששמע את התנגדותה של הסנגורית בלבד, מבלי שבאת-כוח המדינה הגיבה להתנגדות זו. לאחר שהשאלה נשאלה בשנית, והסנגורית התנגדה פעם נוספת, הגיבה באת-כוח המדינה להתנגדות הסנגורית, כך שההחלטה להתיר את השאלה ניתנה כשעמדת שני הצדדים היתה בפני השופט.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. איני רואה להידרש לשאלה אם דייקה באת-כוח המערער בתיאור האירועים שאירעו בטרם נתן השופט את החלטתו נשוא הערעור אם לאו, שכן אף אם טעה השופט בציינו כי הסנגורית אינה מדייקת, ואיני מביעה כל עמדה בעניין זה, אין החלטתו מגלה עילת פסלות.

עצם החלטתו של השופט להתיר את שאלתה של באת-כוח המדינה הינה החלטה דיונית, אשר התקבלה במסגרת ניהולו התקין של ההליך, ואשר אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא שמגר בע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 80, 83:

"אולם התרתה של שאלה או איסורה של שאלה על יסוד ההכרעה ברלוואנטיות שלה אינם מבין הנושאים, שבעטיים פוסלים שופט. זהו נושא דיוני מובהק, אשר אפשר כמובן להלין עליו ולהשיג עליו אם מתקיים דיון בערכאה ערעורית, אך לא יהיה סוף לדיונים, הפליליים או האזרחיים, אם תתבקש פסילתו של שופט כל אימת שיפסול שאלה, בלי שיש לכך, לדעת בעל דין זה או אחר, הצדקה עניינית...".

ראו בעניין זה גם ע"א 2861/98 גרשון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב יפו (לא פורסם); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל , בעמ'

174-178.

4.

באשר לטענה בעניין אופן התנסחותו של השופט, כבר נקבע לא אחת בפסיקתנו כי התבטאויותיו של שופט יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיימת אפשרות ממשית שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625; יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006), 195-196). התבטאותו של השופט בענייננו, אשר כנגדה מלין המערער, אינה מגלה חשש, ולו קל ביותר, למשוא פנים. לא מצאתי בהתנסחותו של השופט, כי "הסנגורית אינה מדייקת, בלשון המעטה", את שמבקשת הסנגורית לייחס לו, בטענתה כי מקום בו שופט אינו מאמין לסנגור, ממילא לא יאמין הוא לנאשם, עד שחזקת החפות מתרוקנת מתוכנה. אכן, מדבריו של השופט לא עולה כי דעתו "ננעלה", עד כי ניתן לראות בהמשך המשפט משום "משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהתבטאותו של השופט כוונה אל באת-כוחו של המערער, ולא אל המערער עצמו (ראו ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אף אם המערער או באת-כוחו חשים כי מדבריו של השופט עולה חשש ממשי למשוא פנים, הרי שמדובר בחשש סובייקטיבי, אשר אינו מקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250-249; רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 758, 760; ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל , בעמ' 115-114).

נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.