ע"פ 391/02 איתמר צברי נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט נ' סולברג) מיום 5.12.2002, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (ת.פ. 2328/01).

1.כנגד המערער מתנהל הליך פלילי בבית משפט השלום בירושלים (השופט נ' סולברג). המערער ביקש מבית המשפט לפסול עצמו - זאת בשל מספר נימוקים. ראשית, במהלך אחד הדיונים פנה השופט סולברג לבא כוחו של הנאשם ואמר לו "הפנקס פתוח והיד רושמת". לטענת המערער מהווים דברים אלו איום ברור ומעידים על כך שבית המשפט "יתחשבן" עם המערער ובא כוחו במהלך הדיונים הבאים. בנוסף, במהלך הדיון עיוותה, לטענת המערער, המתמחה של השופט את פניה לשמע טיעוני הסנגוריה, ובכך יש לדעתו כדי להעיד על דעתו של בית המשפט עצמו. כמו כן, קטע בית המשפט חקירת נגדית של עד תביעה על ידי ההגנה, התיר לבא כוח התביעה לרענן זכרונו של עד בדברים שאמר אחר, וככלל - התייחס באופן מזלזל ופוגע כלפי בא כוח המערער. כמו כן טען המערער, כי כל המקרים הללו לא זכו לרישום בפרוטוקול. הצטברות נימוקים זו מעידה לדעת המערער על מגמתיות ביחסו של בית המשפט למערער ועל הזדהותו ונטייתו הברורה לצד התביעה. המשיבה טענה, כי טענות המערער אינן מעלות עילת פסלות. לדבריה, מילא בית המשפט את תפקידו בניהול ענייני של ההליך. זאת על אף יחסו הפוגע של בא כוח המערער כלפי בית המשפט, העדים, המתמחה ובא כוח התביעה. יתר טענותיו של המערער, בדבר אופן ניהול התיק ותיקון הפרוטוקול הנם עניין לערכאת הערעור ואינם מהווים עילה לפסלות שופט. כמו כן אין להתעלם מכך שזו בקשת פסילה רביעית, אשר מיועדת למנוע את הדיון המהותי בתיק.

2.ביום 5.12.2001 דחה בית המשפט את הבקשה לפסילתו. בהחלטתו פירט בית המשפט את השתלשלות הדיונים בתיק. ביחס לחקירה הנגדית קבע כי לאחר שראה שהחקירה הולכת ונמשכת תוך חזרת בא כוח הנאשם על שאלות שהדיון בהן מוצה, מצא לנכון לקצוב את זמנה לארבע שעות ולאחר מכן אף התיר להאריכה בשעה ורבע נוספות. השופט הדגיש כי יחסו של בא כוח המערער בדיון הינו פוגע ומעליב כלפי השופט עצמו והמתמחה שלו, כלפי בא כוח התביעה, וכן כלפי הקלדנית והעדים. בשל כך נוצרה אווירה עכורה בבית המשפט. ביחס להתנהגות המתמחה, ציין השופט כי הבהיר לה שעליה להיזהר בכגון דא, ועל כל פנים אין היא קשורה לתיק, לא טיפלה בו בעבר ולא תטפל בו בעתיד. יתר על כן, השופט ציין, כי במהלך המשפט לא הופגן יחס מועדף כלפי התובע ואין ממש בטענות על יחסו השלילי לבא כוח הנאשם. השופט הוסיף, כי מובטח לנאשם משפט הוגן ללא משוא פנים.

3.במהלך הדיון שהתקיים בפניי בערעור זה (מיום 12.3.2002) ביקשתי לקבל את עמדת השופט סולברג ביחס לדבריו, כי "הפנקס פתוח והיד רושמת". בהחלטתו המשלימה (מיום 18.3.2002) חוזר השופט על דבריו לפיהם בא כוח הנאשם אינו נוהג כבוד כמעט בכל מי שנקרה בדרכו במהלך ניהול תיק זה. חרף זאת נדחתה בקשת בא כוח המשיבה לפסוק כנגדו הוצאות, ובקשה שנייה לפסיקת הוצאות עוכבה על ידי בית המשפט. באשר להתבטאות האמורה הבהיר השופט, כי דבריו לא כוונו כלפי המערער ואינם משקפים משוא פנים של בית המשפט כלפיו. יש בהם אך כדי להביע מורת רוח מהתנהגות בא כוח המערער. בערעור שבפניי שב המערער על טיעוניו בפני הערכאה קמא. כמו כן הוסיף, כי לא דייק בית המשפט בדבריו לפיהם איפשר חקירה נגדית על ידי המערער כשעה ורבע מעבר לארבע השעות שהוקצבו לה. לטענתו אמורים הדברים בעשר דקות בלבד. המשיבה חוזרת על עמדתה לפיה אין טיעונים המערער מעלים עילת פסלות. לדבריה הגבלת החקירה הנגדית הייתה לדבריה מחויבת המציאות לאור משך הזמן הרב בה התנהלה.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, על השופט לנהוג בריסון ובאיפוק, ולהימנע מהערות מיותרות ומהערות שאינן במקומן, העלולות לפתוח פתח להיווצרות הרושם המוטעה שמא מנוי וגמור עמו להגיע למסקנה פלונית (ראו: ע"פ 180/84 חאלדי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 836, 837; ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 80, 84). עם זאת, העילה לפסילתו של בית משפט תצמח רק אם ישנו חשש ממשי - מהבחינה האובייקטיבית ולא על פי תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין - למשוא פנים מצד בית המשפט (ב"ש 48/76 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375; ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625). אין חולק, כי הביטוי בו השתמש השופט "הפנקס פתוח והיד רושמת" אינו במקומו והיה מן הראוי להימנע מלהשמיעו מלכתחילה. אמירה מעין זו יכולה להשמיע "התחשבנות" של בית המשפט במסגרת ההליך ותוצאותיו. עם זאת, אין בנסיבות המקרה בהתבטאות זו כדי להצמיח לדעתי חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. ההתבטאות האמורה כוונה כלפי בא כוחו של הנאשם ולא כלפי הנאשם עצמו. אמנם מוטב היה לה שלא תאמר, ואולם אין היא מצביעה בהכרח על כך ש"ננעלה" דעת בית המשפט ביחס לתוצאות ההליך בשלב זה של המשפט (ראו: ע"פ 9028/00 גינג'חשוילי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). הדבר עולה אף מהחלטתו המשלימה של השופט סולברג (מיום 18.03.02) בה הבהיר, כי אין בביטוי לעיל כדי להעיד על משוא פנים מצדו:

"מובטח לו, לנאשם, יאמר כל משקיף אובייקטיבי, ודומני כי הנאשם עצמו אף הוא סבור כך, מובטח לו משפט הוגן, ללא משוא פנים. מלאכת השיפוט הינה מלאכה מקצועית, ואין חשש שמהומות-סרק שמחולל ב"כ הנאשם, טכסיסנות וטקטיקה שנוקט בה, כל אלה אין חשש שייגרמו להטייה כלשהי לצד זה או לצד אחר".

באשר להתנהגות המתמחה, הטיפול בנושא בא לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט (מיום 5.12.2002) ולפיה הוער לה על כך וצוין, כי אין היא קשורה בדרך כלשהי לטיפול בתיק.

5.בנוגע לאופן ניהול המשפט, הלכה היא כי בית המשפט:

"רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים. אין הוא מחוייב לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם של הליכי סרק או מהלכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך" (ע"א 3145/97 חמודה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)).

בית משפט זה קבע לא אחת כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו: ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם)). כך גם בענייננו. החלטת בית המשפט על תחימת החקירה הנגדית בפרק זמן מוקצב והפסקתה משחלף הזמן שהוקצה לה, והחלטתו לגבי רענון זכרונו של העד, הינן החלטות שיפוטיות, דיוניות באופיין. במידה ונפל בהן פגם - ומבלי להביע עמדה לעניין זה - אין בהן משום עילת פסלות לכשעצמן.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.