ע"פ 10663/07 שלמה איבגי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט השלום בראשון לציון ( השופטת א' נחמן ) מיום 4.12.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בע"פ 3591/07.

1.

נגד המערער הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא וגניבה בצוותא. לפי הנטען בכתב האישום, פרץ המערער, יחד עם אדם נוסף, לדירת מגורים ברחובות ביום 12.8.2007, ומשם נשאו ונטלו השניים שני ארנקים ותיק, רכושם של בעלי הדירה. ביום 4.12.2007 התקיים דיון בעניינו של המערער בבית משפט השלום בראשון לציון. במהלך הדיון הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט, בה טען כי בשלביו המוקדמים של ההליך המתנהל נגדו, בהם ישבה בדין השופטת נחמן , לא אפשרה לו השופטת להשלים את דבריו, וגילתה כלפיו יחס בלתי-הוגן. לפיכך, טען המערער, נראה שהשופטת גיבשה דעה קדומה נגדו, המצדיקה את פסילתה מלשבת בדין במסגרת הדיון בעניינו.

2.

ביום 4.12.2007 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין, כי העובדה ששופטת ההרכב כבר דנה בהליכי המעצר בקשר לתיקו של המערער, אינה מקימה עילת פסילה. עוד ציין בית המשפט, כי גם תחושתו הסובייקטיבית של המערער, לפיה גילה בית המשפט יחס בלתי הוגן כלפיו, אינה מהווה עילה לפסילתו.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור חוזר המערער על עיקר הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא, וטוען כי בית המשפט לא דן בעניינו בצורה הוגנת ומכובדת. המערער טוען, כי השופטת נחמן

גילתה כלפיו יחס קשה, שכתוצאה ממנו חש מושפל בפני באי אולם בית המשפט. לטענתו, מהתבטאויותיה עולה כי גיבשה דעה שלילית כלפיו, וכי היא נחושה שלא לאפשר לו דיון מול שום ערכאה שיפוטית אחרת, אלא בפניה בלבד. לכן, טוען המערער, הדיון בעניינו בפני השופטת נחמן גורם לו עיוות דין, נוכח עוינותה של השופטת, ועל בית המשפט לפסול עצמו. מנגד, טוענת המשיבה, כי אין כל עילה לפסילת בית המשפט, ולפיכך יש לדחות את הערעור.

4.

דין הערעור להידחות. יצוין, תחילה, שהמערער לא העלה טענה כנגד השופטת במועד הראשון שנקבע לשמיעת הוכחות, ולא ביקש פסילתה. לבקשתו לדחיית הדיון בשל רצונו להחליף ייצוג נעתרה השופטת. מכאן שבקשת הפסלות הוגשה בשיהוי, ודי בכך כדי להצדיק דחייתה. אין להתבטאויות שהמערער מייחס לשופטת ביטוי בפרוטוקול, ולא הוכח כלל שנאמרו ביטויים הפוגעים בו, ואילו הם. מכל מקום, המערער מלין כנגד התבטאויותיה של השופטת במהלך הדיון בעניינו, מהן עולה, לטענתו, כי גיבשה יחס שלילי ובלתי הוגן כלפיו. כבר נקבע בפסיקתנו, כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2006); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625 (1994); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 197-191 (2006)). אין די בתחושה של הנאשם כאילו נחרץ דינו על-ידי בית המשפט. אמירותיו של השופט תהווינה עילה לפסילה רק אם יצמח מהן חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.4.2002); ע"פ 3121/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2002); ע"פ 4568/03 נאפע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.10.2003)). לענייננו, אף אם אכן אמרה השופטת שעניינו של המערער יידון בפניה ולא בפני ערכאה אחרת, הרי שאמירה זו מתיישבת עם הדין הקיים, וודאי שאין בה נקיטת עמדה ביחס לתוצאות ההליך, או עמדה נגד המערער. בנסיבות העניין, אין באמירה מסוג זה, כדי למנוע מבית המשפט לדון בעניינו של המערער ולהכריע על פי הראיות שלפניו. אין, אפוא, בסיס לטענותיו של המערער כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילת שופט.

אשר על כן, הערעור נדחה.