ע"פ 3591/07 טל טרקין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו ובמסגרת הסכם טיעון, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה לשם גניבה, הפרעה לשוטר ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. תחילתה של מסכת האירועים ביום 3.9.06 לאחר חצות, כאשר המערער דרש מאביו לתת לו סכום כסף. משהאב לא מיהר להיענות לבקשה, תקף אותו המערער, ועם סכין שאחז בידו דקר אותו בחלקים שונים של גופו. משניסה שוטר לעצור את המערער באותו לילה, הוא נמלט, וגם לאחר ששב ואותר הוא התנגד ונאבק בשוטרים שניסו לעצור אותו. בעקבות הרשעתו, ונוכח חומרת המעשים ועברו הפלילי של המערער, דן אותו בית המשפט המחוזי לשמונה שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, בחופף, מאסר על- תנאי בן 9 חודשים שעמד נגדו.

2.

המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. נטען, כי בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית שהגיעה לידי ההגנה, עולה ספק סביר באשר לשפיות המערער בעת ביצוען של העבירות, ועל כן נתבקשנו להתיר לו לחזור בו מהודאתו. טענה זו נסמכת על חוות דעת שנערכה בחודש ינואר 2008, היינו חודשים רבים לאחר שנסתיימו ההליכים בפני בית המשפט המחוזי.

את חוות הדעת ביקש בא-כוח המערער להגיש כראייה נוספת בערעור, ולא ראינו מקום לעמוד בדרכו, נוכח החשיבות שאנו מייחסים למצבו הנפשי של המערער בעת מעשה. חוות דעת זו נערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן, שקודם לגיבושה עיין בתמלילי חקירתו של המערער, בעדות אחותו (שהיתה עדה לאירוע הדקירה), בפרוטוקול הדיון, הכרעת הדין והתיק הפסיכיאטר של המערער. לאחר זאת נפגש ד"ר ליטמן עם המערער עצמו, ובסופו של יום מצא כי המערער סובל מסכיזופרניה (עובדה שאינה שנויה במחלוקת), וכן כי " התגלות מחלתו הנפשית [של המערער] כיום מעלה כאפשרות

סבירה שבזמן ביצוע המעשה לא היה אחראי על מעשיו עקב המחלה שהתגלתה בעוצמה רבה כמה חודשים לאחר מכן וידועה כמחלה מתמשכת שסימניה הראשונים היו כבר מצויים אז".

3.

בעקבות אותה חוות דעת שב המערער ונבדק על ידי ד"ר

מיטלמן, מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי, וזו התקשתה להגיע למסקנה חד משמעית לעניין אחריותו של המערער, ועל כן ביקשה כי תישקל האפשרות לבדוק אותו בתנאי אשפוז. לכך נתן הסנגור את הסכמתו, ותוצאותיה של הבדיקה הנוספת הונחו בפנינו בימים אלה, ולהלן עיקריה (חלקם בלשון המקור):

1.[המערער] סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה לא מסווגת).

2.

להערכתנו, בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו לא היה נתון במצב פסיכוטי ולא סבל מהפרעה אפקטיבית מג'ורית, הבין את משמעות ותוצאות מעשיו, ידע להבדיל בין מותר לאסור ובין טוב לרע.

3.כיום מסוגל להבין ולעקוב אחר ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, מבין את מהות האשמה והעונש ותפקידו בפונקציות השונות הפועלות בבית המשפט ומסוגל לקבל סעד משפטי מסנגורו. לפיכך הנו כשיר לעמוד לדין.

4.

כעת ללא אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי, מטופל באגף טעוני פקוח.

4.

כאמור, את ההרהורים ביחס לצדקת הרשעתו של המערער, העלה בא-כוחו בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר שלום ליטמן. חוות דעת זו היתה גם הסיבה לבדיקתו הנוספת של המערער מטעם הפסיכיאטר המחוזי. בדיקה זו נערכה בתנאי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה, בין התאריכים 31.7.08 עד 28.8.08, וממנה עולה כי המערער זכר היטב את האירוע עליו נקרא לתת את הדין, וגם תאר את מעשיו לפני דקירתו של אביו, היינו, הוא שתה אלכוהול והשתמש בסמים, ופנייתו לאביו נועדה לקבל ממנו כסף כדי לרכוש סם נוסף. יתר על כן, לא נצפו אצל המערער מחשבות שווא, הוא הבין כי המעשה אותו ביצע מנוגד לחוק, ולמעשה כל שהוא מלין עליו היא חומרת העונש. אם תוסיף לאלה את העובדה שחוות דעתם של ד"ר גרינשפן וד"ר וולודרסקי מטעם הפסיכיאטר המחוזי גובשה לאחר מעקב בתנאי אשפוז שנמשך כחודש , שוב אין ספק כי זו מבטלת את החשש עליו הצביע ד"ר ליטמן בדבר מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות. בנסיבות אלו אנו קובעים כי בהרשעת המערער לא נפלה שגגה, ועל כן הערעור כנגדה נדחה.

5.

באשר לערעור כנגד העונש – אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם גם זאת ראוי להדגיש, כי עונש זה נגזר בעקבות תקיפתו של המערער את אביו-מולידו, תקיפה שאפשר כי תוצאתה היתה קשה פי כמה לולא הצליח האב להימלט ולהסתתר מאחורי דלת נעולה. אלימות פורצת גבולות זו חייבה תגובה עונשית קשה, ובנסיבות רגילות לא היינו משנים מגזר הדין, ומקל וחומר שלא היינו נוהגים כך נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, והעובדה שאת העבירה הנוכחית ביצע ימים לא רבים לאחר ששוחרר מן הכלא בגין מאסר קודם בו נשא. ואם חרף כל אלה החלטנו ללכת לקראתו קמעא, אנו עושים זאת משום שאותו נתון בדבר מחלת הנפש בה הוא לוקה, לא נמנה על הנתונים שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בבואו לגזור את העונש.

התוצאה היא אפוא שאנו דוחים את הערעור כנגד ההרשעה, ומקבלים את הערעור כנגד העונש במובן זה שתקופת המאסר בא ישא המערער תעמוד על 7 שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם.