ע"פ 906/10 נתן לייזרזון נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' צלקובניק ) מיום 28.1.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 8020/08.

1.

ביום

27.1.2008 הוגש לבית משפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס למערער שני סעיפי אישום בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין וכן החזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין (להלן: כתב האישום ).

2.

ביום 28.1.2010, במהלך אחד מדיוני ההוכחות, ביקש המערער לפסול את בית המשפט, וזאת בשל מספר טענות שעניינן באופן ניהול משפטו (להלן: בקשת הפסלות ). כך למשל, טען המערער כי המותב נמנע מלהורות על הקלטת מלוא העדויות. בהמשך, הוסיף המערער כי המותב מנע ממנו את מיצוי החקירה ואיתור העדים העשויים לשמש להגנתו וכי נהג להתערב במהלך חקירותיו את העדים. על בסיס טענות אלה, ועל סמך טענות נוספות הנוגעות לאופן ניהול ההליך, בא המערער לכלל מסקנה כי על בית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו.

3.

בהמשך הדיון, ובמעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו המנומקת פירט בית המשפט את טענותיו של המערער, כמו גם את התנגדותה של המשיבה להן, וקבע כי אינו רואה מקום לפסול עצמו. עוד צוין בהחלטה, כי טענותיו של המערער הינן דיוניות או כאלה הנוגעות למחדלי חקירה נטענים. משכך, קבע בית המשפט כי מקומן להתברר בסיומו של הדיון. בהמשך, התייחס בית המשפט אף לגופן של הטענות, אם באשר לשיקול הדעת הנתון לבית המשפט בשאלת הקלטת הדיון ואם באשר לאופן ניהול ההליך וזימון עדי הצדדים לעדות. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי נוכח העובדה שהמערער בחר לייצג את עצמו שלא באמצעות עורך דין, הרי שהוא מוזמן לפנות לבית המשפט על מנת שיזמן עבורו עדים העשויים, לשיטתו, לסייע בהגנתו. לבסוף, עמד בית המשפט על כך כי המבחן לפסלות שופט הינו אובייקטיבי ואין בתחושתו הסובייקטיבית של המערער כדי לבסס עילת פסלות (להלן: החלטת הפסלות ). להשלמת התמונה יצוין, כי משנדחתה בקשת הפסלות דרש המערער לצאת מן האולם כאות מחאה על התנהלות בית המשפט בעניינו.

4.

על החלטת הפסלות הוגש הערעור שלפניי. בערעורו מפנה המערער את עיקרי טענותיו כלפי התנהלותה של המשטרה בחקירתו וכלפי מה שנתפס על ידו כמחדלים וזיופים. בהמשך, תוקף המערער אף את אמינותו ועדותו של המתלונן בתיקים תוך שהוא מסכם טענותיו בכך ש"יש עוד הרבה זיופים של המשטרה והמתלונן".

5.

דין הערעור להידחות. החלטותיו הדיוניות של בית המשפט, כשלעצמן, אינן מקימות עילה לפסילתו, אלא במקרים חריגים ביותר בהם עולה מן ההחלטות הדיוניות כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, על פי אמות מידה אובייקטיביות (ראו: ע"פ 6288/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז (לא פורסם, 23.10.2008). המקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. טענותיו של המערער כולן ממקדות עצמן בלב ליבו של הליך ההוכחות. ככאלה, דינן להתברר תחילה בערכאה הדיוניות, אם וככל שהמערער יבקש להשיג על הכרעת הדין, הרי שתהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור על פי סדרי הדין הקבועים בחוק. משכך, לא מצאתי כי יש בטענות המערער כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת המותב. בשולי הדברים, יצוין כי אף אם לטענת המערער אבד אמונו במותב, הרי שכבר פסקנו לא אחת כי אין בתחושתו הסובייקטיבית של המערער, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ראו, למשל: ע"פ 10663/07 שלמה איבגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2008)).

אשר על כן, הערעור נדחה.