פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
3121/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
:
שי
אליהו
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו
של בית משפט
השלום
בנצרת מיום 7.4.2002 בת"פ 1422/02
שניתנה
על ידי כבוד השופטת לילי יונג-גפר
תאריך
הישיבה: י"ח באייר התשס"ב (30.4.2002)
בשם
המערער: עו"ד אבי מוסקוביץ
בשם
המשיבה: עו"ד נסר אבו טהה
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת ל'
יונג-גפר) מיום 7.4.2002, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.פ. 1857/00.
1. נגד המערער הוגש כתב אישום (ת.פ. 1857/00),
המייחס לו עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כנגד אשתו לשעבר (להלן:
המתלוננת). בתחילת הדיון (ביום 26.2.2002) פנה בית המשפט לבא כוחו של הנאשם ושאל
אותו האם ניתן לסיים את התיק או שיש צורך לשמוע אותו "עד הסוף המר".
המערער הגיש (ביום 31.3.2002) בקשת פסילה אשר כוונה בעיקרה כנגד אמירה זו של בית
המשפט. המערער הצהיר בתצהירו שתמך בבקשה, כי עוד בדיון מיום 26.2.2002 תמה על
דבריה אלו של השופטת, אולם בא כוחו השיב לו כי מדובר בביטוי לא מוצלח של שופטת
חדשה ולא כדאי לבקש פסילה בגינם. עם זאת בהמשך המשפט, לאור אופן ניהול ההליך
על-ידי בית המשפט ועל רקע הדברים לעיל גבר בלבו החשש, כי בית המשפט גיבש כבר את
דעתו לעניין הרשעתו ללא מתן האפשרות להוכיח את חפותו. המערער ציין את החלטת בית
המשפט שלא לקבל עדות חשובה לטובתו, בנימוק שמדובר בעדות סברה ולדברים אין
רלוונטיות, וכן את סירובו של בית המשפט לבקשת בא כוחו לזמן את המתלוננת להשלמת
חקירתה הנגדית בגין עובדות חדשות ומהותיות שנודעו למערער.
2. בהחלטתו (מיום 7.4.2002) קבע בית המשפט כי אין
לבקשה כל יסוד. לדבריו, אין בביטוי "עד הסוף המר" כדי לרמוז על דעה
קדומה נגד הנאשם, אלא רק על בדיקת האפשרות לחסוך את ייסורי ניהול המשפט שעניינו
סכסוכים בתוך המשפחה - ייסורים שהם מנת חלקו של הנאשם עצמו לא פחות משהם מנת חלקם
של עדי התביעה. כן ציינה השופטת, כי משעמד הנאשם בכפירתו באשמה, לא הוסיף בית
המשפט עוד בעניין, ושמיעת הראיות החלה. גם באשר להחלטות, הרי שאין בהן כדי לרמוז
כלל לגבי דעה קדומה בכל הנוגע לגרסתו של הנאשם או לאמינותו. ההחלטות מבוססות על
יישום דיני הראיות בלבד, ולא על כל שיקול זר. כנגד החלטה
זו מכוון הערעור שלפני.
3.המערער טוען כי טעה בית המשפט משלא הביא בחשבון כיצד יכול היה המערער לפרש את הדברים "עד הסוף המר", וכיצד נראים הדברים בעיני מסתכל אובייקטיבי מהצד. לטענתו, במבחן האובייקטיבי של נאשם סביר יכול הוא לסבור כי יבולע לו אם התיק לא יסתיים בהתאם להצעת בית המשפט. כך, בייחוד לאור כפירת המערער בעובדות כתב האישום והיות ובהליך פלילי עסקינן. מוסיף המערער, כי ייסורי ניהול המשפט שלו ושל עדי המשיבה אינם רלוונטיים לשם הכרעה בתיק. באשר להחלטות השיפוטיות טוען המערער, כי סירובו של בית המשפט להעיד פעם נוספת את המתלוננת הנו בעל השלכה ישירה על המהימנות שתיוחס לה בסופו של יום, מהימנות, אשר היא שתכריע את גורל התיק. כך גם לגבי הסירוב לרשום את דברי העדה. לטענת המערער, שגה בית המשפט ביישום דיני הראיות בשני המקרים לעיל. זאת, בצירוף הביטוי לעיל, מעלים חשש ממשי למשוא פנים. משכך, ואף ששמיעת הראיות הסתיימה, מבקש המערער להורות כי המשך הדיון יתקיים בפני שופט אחר. המשיבה בתגובתה סמכה ידיה על נימוקי בית המשפט בסרבו לפסול עצמו, וטענה כי החלטות בית המשפט מעוגנות בדיני הראיות.
4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי על המבקש את פסלותו של בית המשפט להראות בתשתית עובדתית אובייקטיבית, כי דעתו של בית המשפט "נעולה" במובן זה שלא יוכל לשפוט ללא משוא פנים (ראו: ע"פ 1293/01 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573; ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599. להלן: פרשת בשן ). אין די בתחושות סובייקטיביות. בהחלטתו (מיום 7.4.2002) מציין במפורש בית המשפט כי אמר את אשר אמר לא מתוך איום מרומז או נטייה באשר לתוצאות ההליך, אלא בשל הרצון לבחון האפשרות לחסוך מכל הצדדים את ייסורי ניהול משפט הנסוב סביב עניינים פנים-משפחתיים (ראו: ע"פ 1949/01 טולוצ'ינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם אם מקובלת עלי עמדת המערער לפיה המדובר בביטוי לא מוצלח שראוי היה להימנע ממנו, הרי שאין בו בנסיבות המקרה משום חשש ממשי (אובייקטיבי) למשוא פנים.
5.באשר להחלטות בית המשפט ביחס להעדת העדים, הרי שבית משפט זה קבע פעמים רבות כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו: ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם)). החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט גם אם היא מוטעית, וללא לקבוע דבר לגבי ההחלטות בערעור שלפנינו, אינה עילה לפסלות השופט ואין בה כדי להצביע על משוא פנים. התרופה לטעות היא בערעור ולא בפסילה (ראו: פרשת בשן , עמ' 612).
אשר על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ח' בסיון התשס"ב (19.5.2002).
ה
נ ש י א